זכות ההגדרה הלא מגדרית

לפני שנים שמעתי מפי אנתרופולוג על מחקר שנערך בשבט אפריקני, שחי בתנאי מלחמה ומצוקה קיצוניים, והמרקם החברתי בו התפורר. באירוע שבו צפה האנתרופולוג, כמה מבני השבט התעללו בילד ולעגו לו, בעוד אחרים מבני השבט עומדים סביבו וצוחקים בהנאה, כשהם מצטרפים מדי פעם להתעללות. בין הצופים הנלהבים הייתה גם אמו של הילד, שלא רק שלא יצאה להגנתו, אלא התגלגלה מצחוק נוכח השפלתו. האנתרופולוג הסביר, שכאשר חברה מגיעה לדרגה כזו של היעדר חמלה, אפילו בין אם לצאצאה, שיקומה הוא למעשה בלתי אפשרי. שכן, אותו קשר רגשי שנוצר בין בני משפחה קרובים – בין בני זוג, בין הורים לצאצאים, בין אחים – הוא מעין דבק, החיוני לקיומה של הקבוצה, בהיותו הבסיס לפיתוח יכולתו הרגשית של האדם לחוש מחויבות – מצפון, אם תרצו – תחילה כלפי בני משפחתו, וקבוצות ההשתייכות הקרובות, ואחר כך כלפי בני אדם אחרים. כמובן שבמרוצת השנים אנו מפתחים קשרים עם קבוצות בעלות עניין משותף, כמו ספורט, תחביבים, פעילות מקצועית, התנדבותית או פוליטית, אך בדרך כלל הקשרים עם חברי קבוצות אלה הם הרבה פחות עמוקים ומחייבים מאלה שאנו מקיימים עם קבוצות היסוד. במאה ה-20 היינו עדים לשבירה מכוונת של אותו דבק רגשי-מצפוני-מוסרי – החיוני כל כך לשמירת הקבוצה האנושית, כמו גם ליכולתו של הפרט להשתייך אליה נפשית – על-ידי המשטרים הקומוניסטיים. אלה השקיעו מאמץ רב בהסטת ההזדהות של האנשים שבהם הם רדו מקבוצת המשפחה, הקהילה, העיר וכיוצא באלה, לקבוצת ה"מעמד" והמפלגה. כך מצאנו ילדים שהלשינו על הוריהם והביאו בכך לשילוחם לגולאגים ולמחנות לחינוך מחדש, או אזרחים שהביאו למאסרם של אחיהם, מוריהם, שכניהם, וקיבלו בתמורה את דירותיהם, או תפקיד רם יותר ששכרו בצידו. שבירה זו של הקשר הטבעי, המחבר בין חברי קבוצות ההתייחסות הטבעיות, והמרתו בקשר בלתי טבעי בין חברי מפלגה או בין בני אותו "מעמד" – לא רק שוברת את המבנה החברתי הטבעי, אלא משבשת את יכולתם של הפרטים באותה חברה לחוש אהבה, חמלה, ותחושות מוסר טבעיות. היא מחליפה יכולת זו בנכונות עיוורת לציית לשליט – תהיה זו המפלגה, התנועה או האליטה הקובעת את סדר היום הציבורי.

גם האליטה שלמעשה מנהלת אותנו כיום, נוקטת – במיוחד לאחר שסר חינו של הקומוניזם – אמצעים בעלי סממנים דומים של רודנות מחשבתית באמצעות פמיניסטיות השולטות ביד רמה בסדר היום הציבורי. גם התנועה הפמיניסטית, כמו התנועה הקומוניסטית, חותרת לפרום את ההזדהות הטבעית של בני החברה – עם בני משפחתם, עם חבריהם, עם עמיתיהם ללימודים ולעבודה, עם הקהילה שבה הם מתגוררים ועם העם שאליו הם משתייכים – לטובת ה"מעמד"; אלא שהפעם ה"מעמד" אינו המפלגה או ההשתייכות החברתית-כלכלית, אלא המגדרית. חלוקה חדשה ו"רוחבית" זו של החברה – לנשים מכאן ולגברים מכאן, מעצם טבעה גורמת לעימות מתמיד בין אנשים עקב שונותם המגדרית; כלומר החלוקה הפמיניסטית של העולם על-פי מגדר, מזינה מאבק מתמיד, מעין מהפכה מתמדת, מובנית, בין המינים בחברה. הפמיניזם, כמו הקומוניזם, מבקש לערער את תחושת ההזדהות וההשתייכות החברתית כלפי קבוצות היסוד, שעליהן בנויים ההזדהות והמוסר האנושיים – והפעם לטובת "בנות המגדר". הפמיניזם – להבדיל מתנועות לקידום מעמד האשה בתוך מסגרות המשפחה, הקהילה והאומה – מצפה ממני, שרק בשל היותי אשה, אזדהה יותר עם אשה בסין, מאשר עם המעביד שלי, שאיתרע מזלו להיוולד גבר, ושלא כל כך במקרה הוא גם משרת בצבא המגן על חיי. יתר על כן, הוא מצפה ממני להזדהות עם אשה פלשתינית השולחת את בנה לרצוח את בתה, ש"חיללה את כבוד המשפחה" – יותר מאשר עם אבי, אחי, בעלי או בני, המוגדרים כמעט אוטומטית כנגועים ב"שוביניזם גברי"; כך הוא גם תובע ממני להזדהות עם שכנתה של אותה פלשתינית, המעודדת את בניה ובנותיה להיות שאהידים ולפוצץ את בני משפחתי, את בני עירי ואת בני עמי. על ההזדהות הזו עם "חברותינו למגדר", הנדרשת מאיתנו על-ידי הפמיניסטיות, על חשבון ניתוק הקשר הנפשי עם חברי היחידות החברתיות המסורתיות הקרובות לנו, המורכבות הן מגברים והן מנשים, אנו משלמים מחיר מוסרי כבד – אובדן השיפוט בין הנכון והלא נכון, האמיתי והבלתי אמיתי, הצודק והבלתי צודק בחברה. מצב כזה של בלבול ואובדן דרך משמש כמובן קרקע פורייה לצמיחת "מנהיגות פמיניסטית", של "מורות נבוכים" השולטות בנו, ומתיימרות להנחות אותנו בפתרון הדילמות שמזמנים לנו החיים. כך, למשל, אם מדובר בעבירות מין ואלימות כלפי נשים, שמבוצעות על-ידי גברים יהודים – תובעות הפמיניסטיות להילחם בעבריינים בכל הכוח, שהרי ככלות הכל מדובר בגברים, אשר "מעצם מגדרם" הם עבריינים בכוח, אלא אם יוכלו להוכיח אחרת – כלומר, להוכיח שאין להם אחות. אלא שכשמדובר בעבירות מין ואלימות של גברים כלפי נשים יש יוצאים מן הכלל: אם עבירות אלה מבוצעות על-ידי ערבים נגד יהודיות, משום שהן יהודיות, הדבר נתפס כמאבק לאומי צודק, ואם הקורבנות הן מתנחלות – "לוחמי החירות" נתפסים כחסידי אומות העולם ממש. אחרת, איך ניתן להסביר את שתיקתן הרועמת של תנועות הנשים לנוכח עבריינות נפוצה זו כלפי נשים יהודיות? כלומר, בדילמה בין ההזדהות הלאומית לבין ההזדהות המגדרית – גוברת אצל מרבית הפמיניסטיות ה"מקצועיות" בארץ ההזדהות הלאומית הפרו-פלשתינית, ולכן הן שומרות על פרופיל נמוך בכל הקשור לאלימות של גברים ערבים כלפי נשים יהודיות. אלא שפתרון דילמות אינו עניין כה פשוט. שהרי לוּ היה נודע כי חייל צה"ל אנס פלשתינית – כבר היינו שומעים על האירוע הזה בחדשות הרדיו והטלוויזיה ובתוכניות הדַבֶּרֶת וקוראים על כך בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ובכל זאת בחסות הסולידריות המגדרית המפוארת. אבל מה לעשות שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתיניות? מעניין, אבל גם לסוגיית אי-האונס קיבלנו הסבר מגדרי: זוהי גזענות צרופה – האשה הערבייה נחותה מדי בעיני החייל הישראלי, מכדי להוות אובייקט לאונס. אז לפני שבנות המין הפמיניסטי יצליחו לבלבל אותנו לגמרי, ולשכנע אותנו שקל כל כך לאהוב את האנושות, או לפחות את מחציתה הנשית, כדאי להזכיר לעצמנו שהגברים ככלל, המוקעים על ידם כעבריינים בכוח, כאלימים וכשוביניסטים, יכולים להיות האבא שלנו או הבן שלנו, שאותו חינכנו אנו עצמנו. כדאי גם לא לשכוח, שאותם חיילי צה"ל "גזעניים" הם האבות, האחים, בני הזוג והבנים שלנו, הלוחמים נגד אויבינו, כדי לאפשר לנו לחיות כאן ולציין שההזדהות עם אויבינו – גם עם הנשים שבהם – אינה עומדת אצלנו כלל על הפרק.