בתוכנית "פוליטיקה", בניצוחו הדעתני של עודד שחר, ראינו מדגם של אנשי תקשורת השייכים, במישרין או בעקיפין, לחזית שוטפי המוח למען כניעה מוחלטת לחמאס. ישראל הראל, שהוזמן כנראה לשמש עלה תאנה להרכב החבורה, הספיק רק להביע את החשד שמנהלי המסע למען הכניעה מעוניינים יותר בשחרור המרצחים מאשר בשחרורו של גלעד שליט, כאשר המנחה החריש את דבריו בצעקות קולניות למיקרופון.
הדיון "האובייקטיבי" התנהל בנאמנות במסלול אותו התוו יוזמי המסע במקור, בשיטת הבחירה בין שחור ללבן: יש רק שתי אפשרויות - או שמפקירים את גלעד שליט, או שמצילים אותו על-ידי כניעה לכל דרישות החמאס. כאילו אין ולא הייתה שום אפשרות אחרת כמו, למשל, לפרסם אולטימטום לחמס - שאם גלעד לא ישוחרר תוך יממה, תופסק כל האספקה שרצועת עזה מקבלת מישראל, וכל אסירי החמס יועברו לתנאי מעצר בהם כלוא גלעד שליט. בסקרי דעת קהל שהוזמנו על הנושא, כמובן, לא הייתה שאלה שתסטה ממתכונת השחור-או-לבן, ולכן טבעי היה - שהרוב יתמוך בשחרור המרצחים,
אם זו האפשרות היחידה הקיימת להציל את גלעד.
זה לא הפתיע, כשבדיון נחשף היועץ ליחסי ציבור העומד מאחורי המסע היקר לשחרור גלעד שליט (לדבריו - בהתנדבות) אלא שאותו יועץ הקפיד גם שלא לחרוג ממסלול ההטפה למען שחרור מרצחים,
כאילו אין שום ברירה אחרת לממשלה -שתמלא את חובתה בהגנה על ריבונות ובטחון המדינה. לאחר הצלחתו של מסע כזה לשחרור מרצחים, אל נתפלא כשיתחיל מסע דומה, עם אותה תקשורת מגויסת ואותה מניפולציה בסקרי דעת קהל, למען ויתור על ירושלים וחזרה לגבולות 1949. ושוב, יציגו לנו שתי ברירות בלבד: או להיכנע, או לזכות בחרם כל העולם נגדנו. שום מחשבה יצירתית אלטרנטיבית לא תזכה לעבור את מחסום התקשורת הממוסדת. ובסרט כזה כבר היינו: כשלפני שנים מספר כמעט שנושלנו באותה שיטה מהגולן וממחצית הכינרת, ולפני שלושים שנה נשלל ממנחם בגין העורף הציבורי כדי לעמוד מול דרישתו הבלתי מתפשרת של סאדאת לקבל חזרה את כל סיני, "עד לגרגיר החול האחרון".
לפי אותו הגיון, שמענו את קול ישראל משדר ללא תגובה את דברי החוכמה של ח"כ בכיר, שהסביר כמה הוא שונא את הפתרון של שחרור מרצחים אך באותה נשימה - מטיף לשחרור כל האסירים, כולל מרואן ברגותי, שנידון לכמה מאסרי עולם. וכדי "לחזק את אבו מאזן" הוא הסביר - צריך לשחרר גם אסירים שהחמס לא ביקש. כאילו זה עצמו לא יהפוך אותם לתומכי חמס במקום הנאמנות לאבו-מאזן. לאיש לא הפריע שברגותי גילה, באותו יום, לעיתונאי זר מה הוא מתכוון לעשות לכשישוחרר: המשך האינתיפאדה. לתופעה כזו התכוון, כנראה, אלברט איינשטיין, כשנתבקש לתת דוגמה למושג "אין-סוף". "למשל", הוא אמר - "גודל היקום, או גודל הטמטום האנושי, אך בנוגע לזה הראשון אינני בטוח".
