כל מי שחי אז בארץ, אם לא היה עולל ממש, זוכר עד היום בבהירות עם מי היה ומה בדיוק ראה ושמע באותו רגע גורלי לקראת חצות הלילה. מוזר שהספרות העברית כמעט שלא נתנה ביטוי לרגע המכונן הזה. שום רומן, הצגה או סרט שעלילתם מתרחשת בשלמותה באותו לילה גדול – הלילה שבו שמח עם שלא רגיל לשמוח – אינו ידוע לי. אחד התיאורים הריאליסטיים היחידים של אותו לילה, המרגשים באמיתותם, מופיע בספרו של צבי גיל "לשחק על החלומות" (1998). גיל, לוחם במלחמת העצמאות ולימים מראשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית, היה אז בחור צעיר, שהיה אורח בחתונת חברים בפרדס רוזנבלום (כיום גבעת-שמואל). בשעת לילה מאוחרת הוא יצא עם חברים לתל אביב, ועל רגע הכרזת התוצאה ברמקולים ברחוב אלנבי הוא כותב:
"וכמו סכר שנפתח פרץ הקהל בשירת התקווה ומן החלונות הונפו דגלי כחול-לבן. אנשים התנשקו ואני נישקתי בחוזקה את סוזי ולא הרפיתי עד ששנינו לא יכולנו לנשום. החלום שלי ושל העם התגשם בו-זמנית. עשינו דרכנו לכיכר מוגרבי ושם ההמון כבר התארגן למעגל גדול של רוקדים ושרים. פסטיבל של מחולות ושל שירה אדירה התמשך לאורך הרחובות אלנבי, בן-יהודה, פינסקר, דיזנגוף ורחובות סמוכים".
השמחה והריקודים נמשכו כל הלילה, ומבין 500 או 600 מאות אלף בני היישוב איש כמעט לא נכנס למיטתו עד לפנות בוקר. הדוחק ברחובות היה כה גדול, עד שצבי גיל איבד את סוזי שלו בתוך ההמון, קיבל מכה בבטן והתעלף. זה היה לילה של שיכרון אקסטטי, כפי שאפשר לראות בצילום המפורסם של חוגגים בתל אביב, אשר בחזיתו בחורה בסוודר עם פסים בתוך קהל צפוף שרובו גברים צעירים (היישוב לא סבל אז משום בעיות גריאטריות) וכולם צוחקים ונראים מאושרים להפליא ושיכורים מלאומיות ולא מיין.
המינוח העברי-הלועזי המשולב כ"ט בנובמבר (כמו המינוח ב' בנובמבר, יום הצהרת בלפור ושמה הרשמי של כיכר מוגרבי) מלמד שהעם אימץ אל ליבו תאריך לועזי דווקא, משום שבתאריך זה היה העולם איתנו אחרי שהזזנו אותו אלינו. זה היה הרגע שאליו חתרו הרצל, הציונות, החלוצים ותושבי הארץ, שהיו כאן בתקופת המאבק לשחרור מן הבריטים, הרגע שבו יצאה ארץ ישראל מן הסוגריים של "פלשתינה (א"י)" ונולדה המדינה העברית. זה היה המונח שבו השתמשו גם העיתונים של יום המחרת, ה-30 בנובמבר – "המדינה העברית". איש לא חשב עדיין לקרוא לה מדינת ישראל, שם שנולד רק חודשים לאחר מכן, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. החוגגים בכ"ט בנובמבר צעקו את הסיסמה הפופולרית ביותר באותה עת: "מדינה עברית עלייה חופשית". המצאת השם "מדינת ישראל" על-ידי בן-גוריון וחבריו ב"מועצת המדינה הזמנית" (מונח בעייתי, העשוי להתפרש כאילו המדינה, חו"ח, היא זמנית), כמוה כהחלפת שם של תינוקת בהיותה בת חצי שנה.
הכרזת המדינה בה' באייר במוזיאון לאמנות בשדרות רוטשילד, שאותה חוגגים כיום העצמאות, הייתה באווירה אחרת לגמרי. הארץ כולה הייתה נתונה זה חצי שנה בקרב דמים אכזרי. כל הנוער היה בחזיתות המלחמה ולא יכול היה לשמוע את, או אפילו על, ההכרזה בתל אביב. גוש-עציון, העיר העתיקה, הדרך לירושלים, נפילת יישובים, הפצצות המצרים מן האוויר, רשימות הנופלים המתארכות והולכות – אלה היו הדברים שתפסו את תשומת הלב.
הרגע החגיגי באמת, רגע ההתעלות, לא נכנס ללוח החגים ונמחק מן התודעה. כיום נותר ממנו רק המפגש המסורתי של ראש הממשלה עם אנשי התקשורת. בעשורים הראשונים למדינה עדיין היה המפגש הזה קרוי "ארוחת כ"ט בנובמבר של ראש הממשלה עם עורכי העיתונים", והוא היה בעל אופי חגיגי. היום יש למפגש אופי המוני, מעין מסיבת עיתונאים נוספת, ומרבית משתתפיו אינם יודעים דבר כמעט על הכ"ט. גם המונחים "מדינה עברית" ו"עברי", על כל צירופיהם (הנוער העברי, עבודה עברית וכולי), נעלמו לגמרי מן הזיכרון ההיסטורי. העבריות עצמה, כמהות, נאבקת כיום על קיומה.
ההיעלמות המוזרה של הכ"ט משקפת פגם של ממש לא רק בחוש ההיסטורי, אלא גם בעצם תחושת הלאומיות שלנו. כל אומה ולשון יודעות לשמר בזיכרון הלאומי ימים, שבהם ידע העם שמחה גדולה – יום הכרזת העצמאות האמריקנית, יום הבסטיליה, יום ההסתערות על ארמון החורף, יום הניצחון על גרמניה. מבחינת עוצמת רגשותיו של העם כולו והטוטליות של השמחה עולה הכ"ט על רבים ממועדים אלה של אומות העולם, אך אנו לא ידענו לשמור את היום. איבדנו אותו.
