במשך שנים רבות היה מקובל כי אבחנה של בקע מפשעתי בהכרח גוררת הפנייה לניתוח. החשש בהשארתו של בקע ללא תיקון היה כי הבקע בסופו של דבר ייכלא ויביא את המנותח לעבור ניתוח בתנאים של ניתוח חירום, עם תוצאות גרועות למדי ואף תמותה.
מסתבר, כי חשש זה נבע מהטייה של המנתחים, הרואים בחדרי המיון רק את החולים המסתבכים ללא יכולת להשוות את שיעורם מכלל האוכלוסיה הלא מנותחת. במילים אחרות, השד אינו נורא כל-כך, ובהשוואה לתוצאות הניתוח האלקטיבי, אין הבדל כל-כך גדול בין המנותחים לאלו שלא נותחו.
בשנים האחרונות בוצעו בעולם מחקרים חשובים שניסו לערער על המוסכמה הזו. במחקר הראשון, שבוצע במספר מרכזים מובילים בארה"ב ופורסם בביטאון של ההסתדרות הרפואית האמריקנית (JAMA 2006 Jan 18; 295:285-92), חולקו 724 גברים בגיל העמידה שאובחנו כסובלים מבקע מפשעתי שאינו מסב להם סבל, לשתי קבוצות אקראיות: קבוצה שעברה ניתוח וקבוצה שהייתה במעקב בלבד.
בניתוח מדוקדק של התוצאות, לא היה למעשה הבדל בין שתי הקבוצות מבחינת איכות החיים, כאב בפעילות גופנית או פרמטרים אחרים. רק שני חולים מהקבוצה במעקב נזקקו לניתוח דחוף בשל בקע כלוא, כלומר סיכוי של 1.8 ל-1,000 שנות חיים.
מחקר נוסף, שבוצע בסקוטלנד ופורסם בביטאון יוקרתי (Ann Surg 2006 Aug; 244:167-73), היה דומה במבנהו והראה תוצאות דומות. ולבסוף, כדי לשים את תוצאות הניתוח בפרופורציה הראויה, מחקר שבדי גדול בדק את התוצאות ארוכות הטווח של ניתוח בקע מסורתי (Ann Surg 2006 Aug; 244:212-9).
בשאלונים שנשלחו לכ-3,000 מנותחים, נתבקשו המנותחים שנותחו לפני למעלה משלוש שנים, למלא שאלון מפורט על איכות חייהם ודירוג של כאבים במפשעה המנותחת. באופן מפתיע, כמעט שליש מהמנותחים סבלו עדיין ממידה מסויימת של כאבים במפשעה מדי פעם ובמאמץ, ו-6% תיארו כאבים המפריעים להם מאוד בתפקוד היומיומי.
בהתבוננות בתוצאות מחקרים אלו ניתן לראות, כי מכיוון שהסיכון באי ניתוח בבקע שאינו גורם לתלונות ואינו מסב סבל למטופל הוא קטן מאוד, ולעומתו מנותחים מדווחים על פגיעה משמעותית באיכות החיים לאחר הניתוח. נראה כי יש להמליץ על ניתוח רק במטופלים בהם הבקע גורם להפרעה ביומיום או שהוא גדול. במצבים אלו מוצדק ל"שלם" את המחיר של אי-נוחות לאחר הניתוח, מכיוון שהוא נמוך מה"מחיר" שמשלם המטופל באי-נוחות בחיי היום יום שלו.
