ביום שבו ידוממו את המנועים של תהליכי שלום מזויפים למיניהם, ויחתמו על הסכם ראוי, שדואג, קדם כל (ובעיקר) לאינטרסים של מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי; ביום שבו לא נצטרך לפתוח את הבוקר עם עוד ביקורת חד-צדדית ועוינת (כי ההכנה שעשינו מראש הפכה אותה לפתטית) - ביום הזה נוכל לתקן באופן סופי את זרעי הפורענות שזרעו, בעמל רב, הבריטים ואומות העולם שאישרו את תוכנית החלוקה במתכונתה המצומצמת והשקרית - תוכנית שהובילה למצב בלתי נסבל בשטח, שגרר בעקבותיו מלחמות ואלפי הרוגים.
בשנים שחלפו מאז נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן - הסכמי השלום "הקרים", כמו שנהוג לומר במחוזותינו - ניתן לראות בהם לא יותר מאשר הסכמי הפסקת אש משופרים. נכון, הסכמים אלו תרמו לשני הצדדים בכל תחומי החיים, מי יותר ומי פחות (תלוי בנקודת הפתיחה) אך מבחינת הדרישה שלנו להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הכרה כזאת לא הגיעה מאף אחד מהצדדים.
המנהיגים של מצרים וירדן ממשיכים לדחוף, כל אחד ממניעו הוא, את רעיון המדינה הערבית הנוספת של עם שמעולם לא היה קיים, כדי להוריד, מעצמם, את האחריות לאחיהם. בדרישה זאת הם דוחים את תוכנית החלוקה המקורית שדיברה על ירדן כביתם של הערבים (פלשתינים), הרי רוב המשפחות שהתיישבו ברצועת עזה בעידוד מרצון או שמחוסר ברירה, של המצרים, והתושבים המוסלמים ביהודה ובשומרון, הגיעו (לפחות רובם) מחצי האי ערב, כדי למצוא עבודה.
לא חסרות עובדות היסטוריות על העליבות ששררה בארץ ישראל במאה ה-19 עד עליית היהודים (מומלץ לקרוא: מסע התענוגות לארץ ישראל של מרק טווין), עליבות שמתוארת באסופה של כפריים עניים, שחיים בדוחק רב, שלא הקימו כאן אפילו לא מפעל אחד, מרכז אורבאני או מוסדות מנהליים שיכולים להצדיק במשהו את דרישתם למדינה, על חבל הארץ הזה. לעומתם אנחנו, נכדיהם או ניניהם של העולים הראשונים, שעלו לישראל בעקבות החלום הציוני והיהודי, לבנות ולהיבנות בה, ההוכחה האמיתית לזכותנו על מדינת ישראל ולא בחסד.
אני מניח שיהיו ביניכם שיאשימו אותי בייפוי ההיסטוריה או בפאתוס, אך למרות דוחות על שחיתות, רמת החינוך, פערים בין עניים לעשירים, בעיות שקיימות במדינות מערביות רבות, בשורה התחתונה, העובדות מדברות בעד עצמן, לטובתנו ולטובתה של מדינת העם היהודי – מדינת ישראל.
ב-1948, לאחר סירוב מוחלט של כל מדינות ערב להכיר במדינת היהודים, ושוב ב-1967 יצאנו למלחמות על עצמאותנו, סיימנו כשידנו על העליונה ותיקנו את גבולות ארצנו ואת מצבנו הבינלאומי. בין שתי מלחמות אלו יצאנו למבצעים, כבשנו שטחים, אבל תמיד נאלצנו להחזיר את שכבשנו.
אז מה נכון לעשות היום? אפשר ללכת בדרך של: אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות או איפה לבנות, או בדרך של ריצת האמוק בעקבות חלון הזדמנויות אחרון בהחלט! אז זהו, שהתשובה, לדעתי, היא במענה לשאלה:
מה טוב עבור מדינת ישראל? התשובה הפשטנית ששלום עם הפלשתינים טוב למדינת ישראל, לא מספיק טובה, והניסיון להוכיח, שזאת התשובה, עלה לנו, ולהם, בדמים.
כנראה שישנו תיקון נוסף, או יותר מאחד, שמחכה באופק, בין אם במלחמה, בין אם בהסכם, ויכול להיות שהוא בהישג יד. זה לא ניסיון, נוסף, לדחוף להסכם בכל מחיר, או להציג עתיד שחור משחור, כפי שנוטים פרשנים-מטעם לעשות היטב מדי יום ביומו, אלא הסתכלות מפוכחת על ההיסטוריה של אזורנו, על ההיסטוריה שלנו, הקרובה והרחוקה, היסטוריה של מאבקים חוזרים ונשנים על גבולות ואזורי שליטה, שבהם היו מעורבות מדינות ומעצמות מכל מקום בעולם, שהמניע העיקרי של אותם מאבקים היה דת ושליטה על נקודת החיבור בין מזרח למערב (כסף).
לסיכום: אם אנחנו משחררים מחבלים, שולחים את סיירת מטכ"ל אלפי קילומטרים, או מפגיזים את ביירות על-מנת לשחרר חטופים, חיים או מתים, אנחנו עושים זאת קודם כל בשבילנו. כך גם החזרת שטחים (יו"ש), ששייכים ללא ספק למדינת ישראל הם עדיין לא שלנו בתודעה הציבורית העולמית, ואולי הם יחזרו לידנו בתיקון הגבולות הבא. עד אז רצוי שנתרכז בחיים, בכאן ועכשיו.
