שתי ההחלטות להקפיא את הבנייה היהודית בשכונות ירושלים המאוחדת ועד לאחרון המאחזים כלשון מופז, יחד עם ההחלטה לשחרר כאלף מחבלים מתוכם כארבע מאות וחמישים רוצחים, מחקו את מדינת ישראל ממשפחת המדינות אך לא את העם היהודי ממשפחות האדמה. "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" [עמוס ג'].
פרשת דמיאניוק עוד שתיים-שלוש פרשיות צצו בימים אלה המהוות ציון דרך בנפילתה של מדינת ישראל אל תהום שאין לה חקר. פרשת דמיאניוק, שמתוכה עולה כי מניעי השופטים בערעור בבית המשפט העליון לשחרור רוצח ההמונים במחנה ההשמדה סוביבור לא היו כשרים. המשפט שנפתח כעת בגרמניה וההחלטה המוקדמת בארצות הברית להסגיר את דמיאניוק היא סטירת לחי לעם היהודי, לקרבן הנבזה! היא מוכיחה כי יש קשר בין ההחלטה לשחרר את האסירים המחבלים וההחלטה לשחרר את דמיאניוק והוא, במקרה הטוב, הפחד של היהודי מחובתו להשמיד את אויביו עד כלותם. התנהגות שכזאת תסמנו כיהודי נצחי לא במובן הנוצרי, יהודי שנועד לדיראון, אלא כגיבור נבואי-עברי הפועל מכוח רצון אלוקי ישראל המצווה לנקמה.
במקום הסימון המשיחי המחריד הזה מעדיף היהודי לבחור בתחושת החולשה הגלותית הכרוכה בהומניזם מזויף הנקרא 'קדושת החיים', שהם קדושת חיי האויב והיעדר הלגיטימיות העצמית. חולשת הדעת הזאת, פרי נצחונם של היטלר ואחמדניג'אד, כניצחון לפני המערכה, היא שדוחקת ביהודי, ובעיקר בפליטי הציונות, לשחר לשלום בכל מחיר, גם במחיר החיים.
עדות נעמי פרנקל עוד פרשה שחזרה ופרצה עם פטירתה של הסופרת נעמי פרנקל, היא עדותה כחוקרת במרתפי צה"ל, על התיאום שהיה בין משה דיין וגורמים נוספים לרבות המתווך האמריקני לגבי מועד פרוץ המלחמה והתוצאות החמורות עד היום הזה שהיו למלחמה זו בתולדות ישראל, המלחמה ששברה את הביטחון היחסי והמדומה שהעניק החזון הציוני המוגבל.
דברים אלו חזרו והתפרסמו ב
הספדו של אליקים העצני בשבוע שעבר על הסופרת הדגולה:
"בשנת 2004, לרגל צאת ספרה 'פרידה', פורסמה בשבועון 'בשבע' כתבה של עתיה זר, שמתוכה אביא כאן קטע:
"לקח לי שנה לערוך את הקד"ם. ערכתי אותו בבונקר בקריה בת"א. לא אשכח איך באחד הימים מפקד חיל הים נעמד מאחורי והסתכל על מה שאני כותבת. פתאום הוא צעק: 'אבל זו בגידה! מה שאת כותבת זו בגידה!' בדיוק כתבתי שהרמטכ"ל דדו בא אל דיין, שר הביטחון, וביקש ממנו לבצע פעולת מנע נגד הסורים. דדו אמר לו 'אני יודע את היום ואת השעה שבה תפרוץ המלחמה' ודיין אמר לו 'יש לנו הסכם עם האמריקנים שאנחנו הפעם לא פותחים במלחמה אלא רק מתגוננים'. וזה קבע את גורל החיילים שנהרגו שם.
"בדיוק את זה כתבתי. מייד כשסיימתי לכתוב הייתי צריכה לחתום על התחייבות שלא לפרסם את זה, אחרת אשב 20 שנה בכלא, ובאמת לא פרסמתי. בקשתי לא מזמן אישור לפרסם, ואישרו לי. אני רוצה לכתוב על כל הדברים המכוערים שהיו והסתירו אותם כל השנים".
ביום רצח רבין ברקע הפרשות הללו עומדת פרשה נוספת - היוזמה הממשלתית בעניין ביום רצח רבין.
בחודש האחרון התכתבתי עם לריסה עמיר, אשת יגאל עמיר, מתוקף היותי חבר בוועדה לחקר רצח רבין אך על דעת עצמי בסדרת המכתבים שהקשרם הוא השידור שהיה בערוץ עשר, כאילו "הסרק" היה פרי פליטת פה של אחד השוטרים ולא כפי שרוב הציבור חושב, ביטוי לביום יזום של הרצח. כליאתו של יגאל עמיר בבידוד במשך למעלה משנה בכלא שאטה לאחר שהועבר לשם מכלא נפחא התרחשה כשהתחיל להשמיע גרסה חדשה או ספקות ביחס לחלקו ברצח.
מסע הקבורה לעם של הליכוד נמשך מכלול האירועים הללו מעיד כי מה שמתחזה לשלטון יהודי מפר באופן שיטתי ובלתי נמנע את אמון העם היהודי, אמון הציבור, וחותר נגדו. למעשה, השלטון מייצג את הפחד ואת התלות בלגיטימציה מן הנוכרים כפי שהוא תופס את עצמו כחלק ממשפחת העמים וכתלוי בה. בסופו של דבר ובלית ברירה, הוא מובל לקרב מצדה או ארמגדון, כשמדיניות השלום של מדינת ישראל עוד מטרם היווסדה מוליכה לחורבן ללא שיור. שלום עד ליהודי האחרון.
המניעים של משה דיין ושל קיסינג'ר לתת למצרים ולסורים הזדמנות לנצח את ישראל במלחמת יום הכיפורים כדי להגיע להסכם שלום, היו כרוכים בהרגשה כי ללא כניעתה של ישראל או ללא השמדתה, מה שכמעט אכן קרה במלחמת יום הכיפורים, המפלצת היהודית שמאיימת על העולם, מדינת ישראל תמשיך להתקיים על אפו ועל חמתו של העולם ועל אפם וחמתם של יהודים שמתביישים במדינתם.
נתניהו ממשיך במסע הקבורה עליו שוקדים אנשי הליכוד מאז ימי מנחם בגין ועד היום הבא.
"קום התנערה עם חלכה". אם תהיה לך עוד הזדמנות, אל תשכח! זכור את אשר עשה לך רבין, נתניהו, ברק, שרון, אולמרט ובגין.
