אנחנו לא מדברים על זה, אבל זה באוויר. באווירה. אני עוסק קטן, פטור, והבנק מעסיק גדול, עושה מורשה. היחסים שלנו ברורים. הוא שומר על הכסף שאני מפקיד בו וגובה על כך מחיר גדול, הולך ומאמיר. הוא מחייב אותי לשלם לי כאשר אני מצוי, לפעמים, ביתרת-חוב (המכונה גם שלילית) ואינו משלם לי כמעט כלום כאשר אני ביתרת חוב.
כסדרן, במועדן, במנות קבועות, קצובות, הבנק פורע את תשלומי החוב החודשיים שלי. אין אפס. מעולם לא שכח לגבות את החוב שלו, כלומר - שלי. תמיד קיזז במועד מוסכם, קבוע וידוע, את לטרת-הכסף שלי, כלומר - שלו.
יש לי שלושה בנקאים אישיים, אשר מייעצים לאנשים שמרוויחים פי עשרות מונים ממני היכן וכיצד להשקיע. אני לא יודע כיצד קרה שאני שייך לבנקאות הפרטית, העסקית, בעוד אני בסכך הכל מנהל עסקון זעירון, ומשתכר בו סכומים מביכים, מצחיקים, מגוחכים. אני ואפסי.
אבל אני שם, מזה שנים. אני לא מקבל יחס מועדף, אבל מתייחסים אליי כאל לקוח לגיטימי, רצוי. מעריכים אותי כאדם ולא רק כיצרן כסף, כמי שהבנק עשוי ליהנות מכספיו. וזה יפה. זה מרגש. כי זה אנושי.
אין לי אשליות. אני יודע שהבנק אינו ידיד. הוא עסק ענק, עצום, כמעט מונופוליסטי. ובכל זאת, כאשר פקידיו שומרים על נימה אישית, אנושית, מברכים אותי ב"שלום וברכה", שואלים כשגרת הלשון "מה העניינים" - אני חש שווה. אחדים מהם הפכו עם הזמן לידידים. הם שואלים על המשפחה, על הבריאות. אני שואל אותם בחזרה. לפעמים אנחנו מחליפים קריצות בחצאי-עיניים, לחיצות יד, מחוות אנושיות. טבעיות.
אבל בשורה התחתונה - אני מפוכח. אין לי אשליות. אני נתון לחסדיו של הבנק, בין אם יש לי יתרת-זכות, ובין אם - קל וחומר - יש לי יתרה שלילית. ותמיד אני מתעצבן על גביית עמלותיו המוזרות, המופרכות, הבלתי סבירות, הבלתי מוצדקות. אין לי ברירה: אני לא משלם את העמלות. אני מחויב בהן. קטנות ומכאיבות הן מצטברות, כמו אבק בפינות. בסוף החודש אני רואה אותן, אני קורא אותן, אני מתרעם עליהן. בסוף מישהו יתפוצץ - או הן ( הלוואי) או אני (שלא אדע). עם כל הכבוד וההערכה לפקידיו החביבים של סניף הבנק שבו מתנהל חשבוני, אני חש שהולך וקרוב היום שבו אתלה שלט גדול מעל פתח הכניסה לבנק שבו ייכתב -
עושק מורשה.
אני מקווה שלכל הפחות את התענוג המריר הזה איש לא ימנע ממני.
