דומה שהשתבשה הדעת ונפגמה התבונה בדיון הציבורי סביב הסרבנות בקרב חיילי צה"ל, עד כדי כך שנבחרי החיילים בצה"ל והראשונים בהתנדבות לכל משימה צבאית - מתוארים כסרבנים וממוקמים ביחד עם המשתמטים.
אם לא יחזרו לתבונה, עלולים ראשי הצבא לפגוע בצה"ל ולגרום לו נזק בלתי הפיך, בטענת סרק של הכל פקיד וחייל בצה"ל הוא בורג חסר יכולת חשיבה.
אכן, אם הכל פקיד, אין צורך לחשוב.
אבל לא כן הדבר; בניי, בוגרי ישיבת נועם בפרדס חנה אצל גדולי הציונות - למדו שם לחשוב ולבדוק הכל, לשים הכל על השולחן ולבחון מהיסוד כל דבר ועניין, לשאול ולברר.
לפני כן למדתי בבית הספר בשיעורי ההיסטוריה של עם ישראל כי פקודה בלתי חוקית בעליל - היה דבר כזה, לא בצה"ל - אבל היה, ובצה"ל לימדונו לחשוב, והוסבר לנו בקורס מ"כים (איתן קדמוני היה המ"כ) כי צה"ל הוא צבא מוסרי, קשה, עם משמעת מים, קשוח - אבל מוסרי.
מכל זה עולה, גם בלי לומר זאת במפורש, כי קיום נורמות הצבא אינו עולה בקנה אחד עם ציות עיוור לפקודות שהן בלתי חוקיות בעליל.
חייל בצה"ל חייב לציית לפקודות - ואסור לו לקיים במסגרת ציות זה פקודות בלתי חוקיות.
פקודות בלתי חוקיות הן אומנם באחריות עיקרית של מי שמנחית אותן בחוסר סמכות, אך מטבען הן מתגלגלות לפקוד האמור לבצען ובכך להיות שותף להן בכל דבר ועניין, וגם לתת את הדין על כך.
אם נאבד את הערכים - ייוותר צה"ל כצבא של שכירי חרב ללא מותר האדם, אלא עם חסרונו, בחוסר מוסריותו.
ההתחלה של תהליך שלילי כזה כבר כאן - כשמדברים על סילוק בני הישיבות, המהווים את חוד החנית של צה"ל ונאמני העם והארץ - מהמסגרת, ולא חשוב מי ייכנס במקומותיהם וימלא חלל זה שייווצר.
כדי למנוע את הסחף השלילי הזה,
המובל בנחישות ובאומץ של אמיצים כאמיצי האיפוק וכלוחמי השלום, צריך להקדים את השאלה - האם הפקודה לגירוש יהודים מאדמתם, הריסת בתיהם וחילול קודשיהם היא פקודה חוקית, לשאלת הסרבנות.
והיה אם המסקנה תהיה כי פקודה זו הינה בלתי חוקית בעליל, וכנראה שכך יוסק בכל בדיון משפטי/מוסרי/הגיוני/ציוני/הומאני, אזי כפועל יוצא מכך הסרבנות תוגדר כציות לפקודת הגירוש.
