נותר לשאול - מה זה עושה לריבונות ולדמוקרטיה שלנו, כשראש הממשלה נחשף כמריונטה, כבובה מדברת? מה יאמר נוער שראה את ראש מדינתו מתכחש לאידיאל שלמות המולדת לו הטיף כל ימיו ומאמץ את היפוכו הגמור: "שתי מדינות לשני עמים", ועכשיו הוא שומע שזו בעצם אינה דעתו, כי אם תמליל מוכתב על-ידי מעצמה זרה? ומה יעשה כשיקבל פקודה להרוס במו ידיו, במדים, מפעל התיישבות יהודי - על-פי התמליל הזה?
ולמה איש אינו מזדעק על כך שרצון העם בבחירות נרמס ברגליים, פעם אחר פעם, כל אימת שהוא בוחר בדרך ימנית-לאומית? אנשים הגונים מסרבים להשתתף במשחק מכור. מדוע מעצבי דעת הקהל שלנו מקבלים במחיאות כפיים את הפיכתנו לגרורה, ש"הפרלמנט", "הממשלה" ו"דעת הקהל" שלה אינם אלא תיאטרון והמנהיג שלה - שחקן?
לימור לבנת, שחשפה את חולשת ממשלתנו, האם צדקה? או שמא נכונה יותר הפוזה התיאטרלית של נתניהו ("פגישה טובה וחיובית", "קשרים לבביים והדוקים, כתמיד")? והאם ראוי לתקשורת מחניפה לעשות מאדם לחוץ ואנוס - "איש חזק שהוכיח את כוחו"?
מנהיג מדינה קטנה המתיימר להיות "חזק", תדרוש ממנו המעצמה לחזור לארצו ולהראות את כוחו בכפיית רצון המעצמה על עמו. לכן, ערפאת בערמומיותו הופיע כחלש וכמסכן שאסור לתת לו ליפול, ויורשו
אבו מאזן פיתח את השיטה הזאת לאמנות. כמה מחוות כבר עשינו, וכמה עוד יכפו עלינו "כדי לחזקו"?! גם
אהוד ברק, להבדיל, נבנה מחולשתו, וככל שמפלגתו מתפוררת כך מוותרים לו עוד... "כדי לחזקו".
לו אמר נתניהו לאובמה שהוא איננו מספיק חזק כדי להתכחש לערכים ולהתחייבויות שלו ולשרוד פוליטית, כמו שאובמה לא היה יכול לאמץ את מצע המפלגה הרפובליקנית ולהישאר בשלטון - ישראל כמדינה הייתה יוצאת מחוזקת. לא פשוט לאובמה להופיע כמפיל ממשלה ידידותית נבחרת. הערבים "המתונים" מאיימים תמיד בהצלחה רבה, שאם יתנו להם ליפול, האלטרנטיבה תהיה גרועה יותר. גם נתניהו היה יכול לרמוז שאם ייאלץ להתפטר תחת הלחץ האמריקני, התגובה העממית בבחירות החדשות עשויה להעלות לשלטון ממשלה יותר ימנית.
לו עשה כן, לא היינו עדים לתופעה המוזרה, שהאיש המפייס את כולם - ערבים, רוסים, אירנים, טרוריסטים - רק בבת בריתו הכי נאמנה הוא מתעלל.
