זה לא סוד שבשנים האחרונות הקו הלבן הרצוף שהפריד בין גוש הימין לגוש השמאל מאוד היטשטש, ובמשך הזמן נמחק כמעט כליל. הפערים המדיניים שהיו בעבר בין תושבי שכונות היוקרה ברמת השרון לבין שכונת התקווה כבר כמעט שאינם, ולא בכדי.
ראשי הממשלה האחרונים שכיהנו היו אנשי ימין מובהקים שלא היססו לסגת עד לגבולות 67'. הימין לא באמת אהב את המצב שאנשי שמאל מובהקים כמו ברק, פואד, וילנאי, שמחון, הפכו לפתע לאנשי "זו ארצנו". זה אומנם מאוד החמיא להם, אבל בפועל, אסטרטגית זה מאוד פגע בימין האותנטי.
בעבר, כשראש הממשלה רבין ז"ל חתם על הסכמי אוסלו, התאחד ציבור הימין על כל רבדיו נגד הגזירות והחל לפרוח ולשגשג, וכיכר ציון לא ידעה שקט באותם ימים, והתוצאות לא איחרו לבוא. בבחירות 96', כאשר נתניהו נבחר לראשות הממשלה על-אף שאפסו סיכוייו לנצח את
שמעון פרס לאחר רצח רבין ז"ל. וכש
אהוד ברק הגיע להבנות עם ערפאת על פינוי בארבעה שלבים של רוב השטחים הכבושים, הוא קיבל אגרוף לפרצוף בדמות האינתיפאדה השנייה. העם הפך לגוש ימין אחד גדול ובחר בשרון. וכש
אבו מאזן הפך לבן-בית בביתו של ראש הממשלה אולמרט, שהפך את עורו ותכנן לבצע מהלכים שלא היו מביישים את
אורי אבנרי, החליט הציבור להחזיר את האיש הישן והטוב, שאך לפני שנים מעטות שלח אותו להרצות בקמפוסי האוניברסיטאות ברחבי העולם.
המסקנה היא שהימין חייב קונטרה, ובשביל להיות ימין חזק הוא חייב שמאל חזק. עובדות אלו לא הפריעו לנתניהו לבצע פנייה קלה שמאלה ובימים האחרונים התעוררו אריה אלדד וחבריו לתקופה חלומית מבחינתם. סוף-סוף הרגיש ראש הממשלה שדי משעמם במחוזותינו והחליט על הקפאה של הבנייה בהתנחלויות לתקופה של עשרה חודשים. ראשי הימין, שהבינו שאם המצב ימשיך להתנהל על מי מנוחות - הם כמובן לא התכוונו לרגע לפספס את הזדמנות הפז שניתנה להם בתקופת היובש להפשיל שרוולים ולעורר את כל אנשי הימין בפוטנציה - והחלו זועקים "גיוועלד", "יהודי לא מקפיא יהודי" וכיוצ"ב.
כלפי חוץ המתנחלים זועקים גיוועלד, אבל בתוך תוכם הם יודעים שנתניהו הרים להם לוולה [בעיטה לגובה] והם כמובן מנסים לבעוט לחיבורים בכל העוצמה. המתנחלים בהחלט מברכים על המהלך והם מתקשים להסתיר את הצבע שחזר ללחייהם. הם בוודאי מקווים שיוטלו עליהם גזירות נוספות לא משמעותיות, כי כל מתנחל מתחיל משנן את הפסוק "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".