גלעד שליט. רזה. חיוור. המום. ממעט בדיבור. חיוך מאולץ. כל אותות השבי, השהייה במרתפי החמאס, אי-הוודאות, בוודאי ניכרים על פניו. מבוגר בשלוש שנים ויותר מאז נלקח בשבי. אנטי-גיבור, שנהפך לסמלה של ישראל, ואם תרצו - מי ששמו ודמותו ממחישים יותר מכל את ההבדל בין ישראל לשכניה, בין בני תרבות לבין חיות טרף.
האם כך נראה אותו, לכשישוב סוף-סוף מחשכת המרתף בעזה לקן המשפחה במצפה הילה?
בפרשה המתמשכת, הכאובה, של גלעד שליט מתמצה כל ההבדל בין התרבות היהודית לתרבות האיסלאמית. שהרי כל מה שמייצגת ישראל - אצל הערבים, שיעים כסונים, בא לידי ביטוי היפוכו. אחד אצלנו - לעומת מאות ואלפים משלהם. שבוי יחיד שלנו בידי החמאס - בתמורה למאות מקרב אלפי השבויים הטרוריסטים והרוצחים שבידינו.
מה אנחנו מתחננים לחילופים - הם עומדים על עיסקת-מאכסימום שאין עליה פשרה. עסקה שבה בתמורה לשבוי ישראלי אחד - הם יקבלו את הרוצחים השפלים, את השבאב האלים, במאותיהם.
לא אחד כנגד אחד, גם לא אחד כנגד כמה עשרות. יש מספר שהם נקבו בו, ישנם שמות שהם ציינו, ישנם עוד תנאים שהם מוסיפים כמעט כל יום - ומבחינתם זו תהיה העסקה ואין בילתה. עיסקת- מאכסימום. עיקרה - השפלת ישראל. ייהרג ובל יעבור.
המטרה - השפלת ישראל חישבו על מצב היפוטטי - הפוך. רק שבוי אחד ויחיד שלהם בידינו, לעומת מאות משלנו שנתונים (ח"ו!) בשבי החמאס והפתח. חישבו על מצב שבו אנחנו מסרבים לקבל את רוב שבויינו, ולהעביר לאויב את השבוי היחיד שאנחנו מחזיקים בו. היתכן? האם היינו מציבים תנאים ולו מינימאליים לצד השני, נוקבים בשמות ומסרבים להעביר אליו את קלף-המיקוח הבודד שבידינו?
לא אנחנו ולא שום אומה אחרת בעולם - ובלבד שאיננה ערבית או מוסלמית - היו מתעקשים עד כדי כך.
על גבו של השבוי הבודד, גלעד שלנו, שמוחזק במרחק קילומטרים ספורים מהגבול - ובעיקר על גבם של אנשיהם שבכלא הישראלי, מנסה החמאס, בעידוד תומכיו בעולם הערבי, לסחוט כפי יכולתו. לא אנשיהם שבכלא ישראל מעניינים אותם, כי אם העינוי הנפשי של בני משפחת שליט ושל כלל אזרחי ישראל. שהרי בשביל כולנו, כל אחד מאיתנו, גלעד הוא כבר ממש בן-משפחה.
החמאס הבזוי נהנה מסיטואציה זו שבה הוא סוחט עוד ועוד את ישראל, משפיל אותה, מאלץ אותה להגיד כן לעוד דרישה ולעוד תביעה, וכלל אינו ממהר להוציא אל הפועל את חילופי השבויים הבלתי סימטריים בעליל. והיה וכן תצא אל הפועל העסקה - איזו מלה נוראה - יופרחו זיקוקי ניצחון לחלל האוויר של עזה, בעוד שבישראל יבכו את המחיר הכבד ששולם ואת המחיר שעוד ישולם בחיי אדם, בעתיד.
כמעט הכל הוצע לאבו-מאזן ההבדלים המנטאליים בין שני העולמות מתמצים לא רק בנושא הכאוב של גלעד שליט. גם בנושא המדיני. מה לא הוצע כבר לאבו-מאזן בעבר הלא-רחוק בתמורה להסכם שלום? עד כמה הרחיקו ממשלות ישראל שקדמו לנתניהו בנכונותן לקבל את כל תביעותיהם, והדבר לא סיפק את הרשות הפלשתינית הטרוריסטית?
ככל שראשי הממשלה, אהוד א' ואהוד ב', נכונים היו להוריד את ישראל על הברכיים (ולאלה ייקרא מנהיגים?) - לא היה די בהבטחותיהם מרחיקות הלכת לצד הערבי. הפלשתינים, לפי מיטב המסורת הערבית, יעמדו על שלהם עד לסמ"ר האחרון ועד לפליט האחרון. וכאמור, יותר משהם מעוניינים בהשגת מטרה לאומית כמו "מדינה פלשתינית", הם מבקשים להשפיל עוד ועוד את המדינה היהודית, להביאה לידי עוד ועוד ויתורים עד כדי סיכון עתידה, ומבחינתם - עד כדי חיסולה.
לשם כך, יש להם כל הזמן שבעולם, יש להם נכונות בלתי מוגבלת לשפוך את כל הדם הרע שזורם בעורקיהם, להקריב ללא הגבלה עוד ועוד מתאבדים, אנשי טרור, וכמובן - נשים, זקנים וטף חפים-מפשע כביכול (ובביטחון שגם בעתיד הגולדסטונים ירשיעו את ישראל המתגוננת).
הדרישה האבסורדית של אסד ולא רק בנושא יו"ש והבעייה הפלשתינית. גם בנושא סוריה ורמת-הגולן. מיצג כדוגמת זה שמעלה בימים אלה בשאר אסד מעל כל במה ובכל נאום, טרם נראה כמותו בהיסטוריה. אבסורד כזה טרם נשמע בתולדות המשאים-ומתנים המדיניים להשגת שלום בין צדדים ניצים.
במקרה שלנו, הצד המפסיד, הצד שפתח במלחמה, ואם תרצו הצד החלש והמאויים הלכה למעשה (זיכרו: דמשק רחוקה כ-80 ק"מ בלבד מהגבול עם ישראל), הוא זה המנסה בעזות-מצח להכתיב תנאים ולחרוץ מראש את תוצאות המו"מ העתידי. וכך הוא אומר: קודם כל תתחייב ישראל על החזרת כל הגולן עד למימי הכנרת, ואז תתכבד סוריה להיכנס עימה למו"מ ישיר. על מה? - אולי על ניגוב חומס בדמשק בין השעות 9 בבוקר ל-4 אחה"צ...
זוהי סוריה שוויתרה לשכנתה מצפון, טורקיה המתחרדת, על חבל אלכסנדרטה החשוב אלף מונים לסוריה מרמת-הגולן, ואפילו מסכימה אותה סוריה, שאותה טורקיה, שגם בה גברה שנאת ישראל (למרות שהואילה לקבל את פני פואד המתענג שלנו), תתווך במו"מ בינה לבין ישראל, בתנאים הנקובים לעיל. זו טורקיה שארדואן שלה יורק בפנינו, ואנחנו חוזרים ואומרים: גשם, גשם...
לסוריה זו ישראל צריכה לומר חד-משמעית: אם אתם באמת ובתמים מעוניינים בהסכם שלום, היתכבדו והתנערו מן התביעה שלכם לרמת הגולן. הפסדתם שטח זה, כי ממנו פתחתם במלחמה על ישראל. זיכרו את הדין הבינלאומי, לפיו שטח שממנו נפתחה תוקפנות, התוקפן שאיבד שטח זה אין לו יותר עילה לתובעו בחזרה לעצמו.
יש עוד להזכיר להם: הגולן המשגשג של 2009, איננו עוד הגולן המאיים של 1967. שלום איננו אך ורק צורך ישראלי ושטח איננו אך ורק צורך סורי. מצידנו, אפשר לוותר על מו"מ-נוסח אסד, שהתנאי לו הוא ירידה מכל הגולן, וחזרה למצב ששרר לפני מלחמת המגן של ששת הימים.
חשיבה אסטרטגית חדשה אכן הגיע הזמן לחשיבה אסטרטגית חדשה בממשלת ישראל. היא מצריכה הנהגה איתנה, חזקה, שמסוגלת לעמוד על שלה ולזכות בתמיכת האומה והבנתה. הגיעה העת להיפוך יוצרות במזה"ת. לאמור: ישראל היא שמציבה תביעות לצד הערבי, היא שעומדת - הפלא ופלא - על שלה בנחישות, בעוז, מתוך הסכמה לאומית, ואינה נרתעת מפני סחטני החמאס וחיזבאללה, הפלשתינים והסורים.
עלינו להגיד להם: די לסחטנות המתמשכת, די לתובענות שאינה יודעת שובע, די להתחמשות ולהכנות למערכה הבאה שתביא סבל נוסף לשני הצדדים - ובעיקר לצד הערבי. תביעותיכם בלתי קבילות - נקודה. לעולם לא נקבלן. לא ננהג עוד כבעבר, במורך-לב ובטיפשות.
מעתה נהיה ערוכים לעמוד באיתנות על האינטרסים שלנו, בלי להוריד את הרף שנציב לעצמנו, כמו גם לאויבינו, אף אם הדבר יוציא מגדרם את אבו-מאזן, משעל, אסד, ארדואן ונאסראללה.
בין אם הם יתעשתו (ספק) ובין אם הדבר יוביל למלחמה נוספת ולמטח גינויים אנטישמיים באו"ם ובאירופה - ההולכת ונכבשת אט-אט בידי האיסלאם על צריחיו ורעלותיו - עלינו לשרטט אחת ולתמיד קו אדום שאין חוצים אותו. מעתה - הקץ לסחטנות הערבית. מעתה - ישראל היא זו המציבה דרישות.