ישראל רחוקה מלהיות חברה מונוליתית. זוהי חברה פעילה, תוססת, ויש בה זרמים רבים, מהימין הקיצוני עד לשמאל הקיצוני. כרגע יש בה ממשלה ימנית מאוד, אך יש בה גם מחנה-שלום. יש בה חיילים המסרבים לפנות התנחלויות, ויש בה חיילים המסרבים להגן על התנחלויות. יש בה לא מעט אנשים המקדישים את כל זמנים ומרצם למאבק בכיבוש, ואף מסכנים את גופם.
כמובן, ממשלה צריכה לשאת ולתת עם ממשלות. ממשלת גרמניה צריכה להתדיין עם ממשלת ישראל. אבל מכאן ועד למחוות חריגות, כמו ישיבה משותפת של שתי הממשלות, המרחק רב.
ממשלת נתניהו שילמה מס-שפתיים לעקרון שתי המדינות, ומפירה אותו מדי יום. היא סירבה להקפיא את בניית ההתנחלות בשטחים שהם, לדעת כל הממשלות - ומשלת גרמניה בכללן - צריכים להוות את המדינה הפלשתינית. היא בונה בקצב מטורף במזרח ירושלים, שגם לדעת ממשלת גרמניה צריכה לשמש בירת פלשתין. היא מבצעת בירושלים משהו הדומה מאוד לטיהור אתני. האם צריכה הגברת מרקל לחבק ממשלה זו ולכסות את פניה בנשיקות?
יש הרבה דרכים שבהן יכולה ממשלת גרמניה להפגין ידידות כלפי ישראל האחרת, ישראל שוחרת שלום וזכויות-האדם. חבל מאוד שאין היא עושה זאת.
יש גם גישה גרמנית אחרת. לפני שבועיים ראיתי דוגמה לכך. קהל של מאות התאסף בברלין כדי להשתתף בטקס, שבו הוענק לי "פרס הכוכב הכחול". הוא נקרא כך מפני שכדור-הארץ נראה מהחלל החיצון ככדור כחול.
את הפרס העניקה קרן "אתיקון", המאמינה שיש לחבר את השאיפות לשלום, לזכויות האדם, לשמירת כדור-הארץ ולכלכלה מוסרית. גם לדעתי זוהי מיקשה אחת.
הענקת הפרס לפעיל-שלום ישראלי מבטאת, לדעתי, ידידות אמיתית לישראל - ידידות של גרמניה אחרת לישראל אחרת. התיעוב לפשעי הנאצים מביא גרמנים אלה למאבק למען עולם יותר טוב, יותר מוסרי, שאין בו מקום לגזענות, זו המרימה עכשיו את ראשה במקומות שונים באירופה. וזה מוביל, כמובן, למה שקרה זה עתה בארצו של וילהלם טל.
תוצאת משאל-העם השווייצי על איסור בנייתם של צריחי-מסגדים אינה דבר רע. היא דבר מתועב. האנטי-שמיות עברה, כאילו, מעם שמי אחד לעם שמי אחר. קשה להיות אנטי-יהודי באירופה שלאחר השואה, ולכן הופכים האנטי-שמים לאנטי-מוסלמים. אותה הגברת בשינוי האדרת.
מבחינה אסתטית, זוהי החלטה טיפשית. בכל אלבום של הבניינים היפים ביותר בעולם תופסת הארכיטקטורה המוסלמית מקום של כבוד. מארמון אלהמברה בגרנדה ועד לכיפת-הסלע בירושלים, שלא להזכיר את הטאג' מהל בהודו - מאות בניינים מוסלמיים מעוררים התפעלות. צריח אחד או שניים היו עושים פלאים לנוף העירוני של ברן.
אך אין פה עניין של ארכיטקטורה, אלא של גזענות פרימיטיבית, ברוטאלית, מהסוג שהגרמנים בורחים ממנה. גם לשווייצים יש הרבה על מה לכפר. גם הסבים והסבות שלהם התנהגו בימי השואה בצורה מחפירה, כאשר הכריזו ש"הסירה מלאה" והחזירו את היהודים, שהצליחו להגיע לגבולם, לידי הצליינים הנאציים.
(זיכרון זה צריך להמריץ אותנו, הישראלים, להתנגד למעשי ממשלתנו, המחזירה למצרים את הפליטים האומללים מסודאן המצליחים להגיע לגבולנו. בייחוד אחרי שנודע לנו שלא אחת ירו המצרים למוות בפליטים כאלה).
המשאל השווייצי צריך, אגב, לשמש לקח לכל מי שמתפתה אצלנו לחשוב ששיטת משאלי-העם עולה על השיטה הפרלמנטרית. משאל-עם פותח פתח לדמגוגים השפלים ביותר, תלמידיו של יוזף גבלס, זה שכתב פעם: "עלינו לפנות שוב אל האינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר של ההמון".
ז'ן-פול סארטר אמר פעם שכולנו גזענים. ההבדל הוא בין מי שמכירים בכך ומשתדלים להילחם בגזענות שלהם, לבין מי שסוגד לה. רוב העם השווייצי, לצערי, נכשל במבחן זה.
ומה איתנו?