בשבת הקרובה כולנו נעמוד סביב החנוכייה ונדליק נר ראשון של חג. אחר כך נשיר שירים ונאכל סופגניות ולביבות. אבל מה יישאר מכל זה אחרי החג, חוץ מהקלוריות של הסופגניות? כנראה שלא הרבה.
חנוכה הוא אחד הסמלים הכי משמעותיים של עם ישראל ובכל זאת, נדמה שרובנו פוסחים על המסר העיקרי שלו - היכולת של אור קטן לגבור על אפלה גדולה.
חושך הוא מקום של חוסר ידיעה, חוסר ודאות שמוליד גם חוסר אונים. חושך הוא פס היצור של הפחדים, אותם שדים קטנים שלוחשים באוזננו שאין לנו סיכוי להילחם בכוחות גדולים מאיתנו.
אם כולנו מפחדים מהפחד, מדוע ז'אנר סרטי האימה מצליח כל כך, שלאחרונה התחילו לייצר סרטי אימה גם לילדים (כמו "רוחות חג המולד", שיוצא בימים אלה לאקרנים).
אם כולנו מנסים להתרחק מרגשות שליליים מדוע אנחנו מחוברים כמו באינפוזיה למהדורת החדשות, שרובה עוסקת ביצרים האפלים ביותר בחברה הישראלית (אלימות, שחיתות, חוסר פרגון)? האם יש קשר בין העובדה שהישראלים הם צרכני החדשות המובילים בעולם, לבין העובדה שאנחנו מעצמת נשק ותקציב הביטחון שלנו הוא מהגדולים בחברה המערבית? כנראה שכן.
הבעיה העיקרית עם החושך הוא לא הפחדים שהוא יוצר, מכיוון שפחד הוא אינסטינקט בריא של הגוף, אלא השיתוק הכללי שנדבק לפחד. אנחנו יכולים להתעלם מכך, ואנחנו יכולים להיות כנים עם עצמנו ולהבין שאנחנו אלה שנותנים קיום לפחד ומעצימים אותו.
אנחנו נתלים בפחד כתירוץ לחוסר עשייה, אבל אנחנו יכולים לבחור לא לתת לאנרגיות השליליות לשלוט בחיינו. אנחנו יכולים לחבק את הצל שלנו ולמלא את ביתנו באמונה ובאהבה.
אם נסתכל לפחד בעיניים אנחנו עשויים לגלות שהוא לא כל כך גדול כמו שחשבנו. ככל שנקטין את הפחד נעצים את האור בחיינו.
אם נבין את זה הצעד המתבקש הוא לסגור את הטלוויזיה בשעה שמונה בערב, למלא את הבית באור נרות וללכת לישון בחיוך בחברת יקירנו. הפשע והאלימות ברחובות לא יפחתו אם נסגור את הטלוויזיה, אבל האנרגיה הרעה שלהם לא תחדור אל ביתנו ולא תשתלט על התודעה שלנו כל כך סמוך לשעת השינה.
זה נשמע קשה, אבל הבחירה בין ראייה אופטימית לחיים לבין ערב גדוש באלימות ודם תלוי רק בכם. כפי שאמר שמעון פרס עם היבחרו לתפקיד נשיא מדינת ישראל: "האופטימיים והפסימיים מתים אותו דבר, הם רק חיים אחרת".
