מסרים הרבה תלו באורותיו של חג החנוכה. בכל דור הדגישו בו משמעות המתאימה לאותה תקופה. כל בעל-הגות מוצא באורות החג טעם הלמד לעניינו ולדרשתו. מרובים איפוא אורות החנוכה והם מתפוצצים לשלל גוונים, כדרכו של אור אשר שום כלי לא יכילהו.
מנורת המקדש יש המוצאים בחג את בשורת
המקדש והטהרה; "ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (שבת כא, ב). אורות החנוכייה בישרו משך אלפי שהות גלותנו, ועד היום, כי נקודת הקודש הפנימית נשמרת בטהרתה, בפך קטן חתום, ואש המקדש עתידה לשוב ולהאיר את שמינו. תארו של מתתיהו ככהן גדול הוא לב הסיפור.
אורות התורה יש המגלים לאור הנרות לא רק את המקדש וטהרתו אלא את כל מסכת
התורה והמצוות. הללו נתלים בגזירות היוונים כנגד (קידוש ה)
חודש, ה
שבת וה
מילה (ראשי תיבות חש"מ-ונאים), וטועמים בחג זה את ערך לימוד התורה וקיום מצוותיה במסירות נפש. אורות אלו לחשו את סודם ועודדו את יהודי כל הדורות אשר נאלצו לשמור על דתם בסתר ובפחד מות, מאנוסי ספרד וסביבותיה עד מחנות השואה ו'יהודי הדממה' מעבר למסך הברזל.
מלחמת בני אור יש שהפנו את הפרוז'קטור לעבר
הצבאיות, המלחמתיות והניצחון של "גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים". הללו רואים בו תקווה לדורות. אור חנוכה זה שימש אבן-יסוד בהקמת 'כח המגן העברי', ובתעוזת כל אוחזי הנשק בתקופה הציונית, למימות 'נילי' ו'השומר' ועד ה'פלמ"ח' וצה"ל. כל אלו רואים בדמותו של יהודה המכבי-המצביא דגל לדורות ומקור להשראת רוח קרב. הללו אימצו בחום גם את יהודית, זו מ'מגילת יהודית' החיצונית, אשר כרתה את ראשו של הליפורנוס, בתבונת נשים ובהעזת גבורה.
אור וצל יש שערב יותר לעינם האור-מגרש-הצל; לדידם החג מסמל את
ההתנגדות להתיָונות לדורותיה, ואת המאבק כנגד רדיפה אחר תרבות נכר. המימרא "ארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית" (סוטה מט, ב) נתפרשה לחלק מגדולי הדורות כאיסור על השכלה ולימוד 'חכמות חיצוניות', בעיקר בשל ביטול תורה והעדפת השפחה על פני גבירתה; "שאלו את ר' יהושע מהו שילמד אדם את בנו ספר יווני? אמר להן ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה" (תוספתא עבודה-זרה א,ג). בעלי כת זו נרמזים ממנורת המקדש כי 'שבע החכמות' (=ביטוי הקדמונים לכלל חכמות העולם) כולן כפופות ומוטות כלפי ה'נר האמצעי' שהוא אור התורה והיהדות.
אור החוכמה יש מקדמונינו אשר פענחו את ה'חכמה היוונית' הארורה כביטוי המכוון נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הכופרת בקדמות העולם ובאחדות הבורא. סוגיות אלו אינן מהוות כיום 'סכנה רוחנית' ליהדות בת זמננו ולכן נקצר בהן.
אור חיצון יש אשר אירור 'החכמת היוונית' התפרש להם כהתנגדות
לאמנות הפלסטית ולתרבות היופי בכלל: רבי יהודה הלוי חרז בשירו 'לבי במזרח' את הפסוק הבא: "ואל תשיאך
חכמה יוונית אשר אין לה פרי כי אם פרחים". ה'פרי' הוא הפנימיות והפרח הוא נוי חיצוני בלבד. "מה ליהדות ולתרבות של יופי?" - יאמרו בעלי כת זו לאורן של נרות החנוכיה. הללו מצמצמים את המאמר החז"לי "יַפְת אלקים ליפת וישכן באהלי שם (בראשית ט) - יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט,ב) לחיבת הלשון היוונית בלבד (שהיא הנושא שם בגמרא).
פרוז'קטור במגרש ויש אשר מצאו בחג זה מקור לעידוד תרבות הגוף ותחרויות ספורט למיניהן. תנועת הספורט
'מכבי' הוקמה ע"י התנועה הציונית, לפני קום המדינה, כביטוי לחזון
'יהדות השרירים', והשם 'מכבי' נשאב מגבורת המכבים בני-חשמונאי. ה'מכביה' הפכה לאחוות ספורט יהודית כלל-עולמית, ומייסדיה צבעו את אורות החנוכה בגוון הנראה להם. אין לי דבר כנגד תרבות הגוף, ולא חצי דבר כנגד אופנת חדרי הכושר. זו עדיפה בעיני על תרבות בתי הקפה או הצפייה במסכי הריאליטי. יש לי מילת בקורת כנגד שימוש במכביותם של החשמונאים אשר לחמו נגד תרבות יון שהסתמלה בין השאר בגימנסיוני ספורט ותחרויות גוף.
אורו של משיח אני מעדיף את 'האור השמיני' (איך לא שמנו לב, למרות הכותרת, שעד כה מנינו שבעה גווני אורות?) לתפארת מדינת ישראל, הבוקע מפתיחת הלכות חנוכה ברמב"ם (המצוטטת בראש המדור)
"וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". אורו-של-משיח מנצנץ מבעד לחרכי מלכות ישראל שנוסדה בתש"ח, ובעזרת ה' תבנה ותיכונן לעד.
