הפוליטיקה הישראלית מנסה לעבור פאזה, היינו ממשגים למשגים עוד יותר גדולים. אחת לכמה שנים עולה לדיון סוגיית משאל העם כאשר המיליטנטים שבפוליטיקאים תולים את תקוותם לשנות את רוע הגזירה, לתפיסתם. סוגיית משאל העם נדונה אין ספור פעמים, הן ברמה התיאורטית והן ברמה הפרקטית. לדאבון הלב, הסברים מלומדים לא יסייעו לכל תאבי השלטון ורודפי בצע כוח.
משמאל ומימין, נשמעו במשך השנים קולות הקוראים או המבטיחים משאלי עם. בנושא זה אין הבדלים בין שני הקצוות הפוליטיים. אותה רטוריקה, אותן המנגינות לגבי משאל עם. והשאלה היא, מדוע לא? מותר לישראל להיכנס בשערי המדינות הקרויות מתקדמות ולהנהיג משאל עם. אך אם כבר נכנסים, ראוי לדעת שאין בעולם כוח שיעצור את שרשרת משאלי העם בנושאים הרגישים ביותר המפלגים את החברה הישראלית.
על-אף העובדה שמכשיר משאל העם הוא לגיטימי לחלוטין במדינות דמוקרטיות, רוב המדינות אינן ששות להיעזר בו כלל. הדמוקרטיה המודרנית רואה בבחירות התקופתיות פתרון סביר למדי למחלוקות ולחילוקי הדעות, כולל בנושאים הקיומיים ביותר. שנית, תוצאות משאל העם אינן מחייבות את ההנהגות, למרות שמהנתונים המובאים בספרות המקצועית מתברר שהשלטון כמעט תמיד זכה.
ישראל היא מדינת שסעים שאין כדוגמתן במדינות דמוקרטיות אחרות: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, מרכז ופריפריה, דת ומדינה וכד'. ישראל בחרה להתמודד עם הפלגנות הזו באמצעות המשטר הפרלמנטארי הרב מפלגתי בו מיוצגים מרבית הפלגים בחברה. עקרון ההסכמיות, משמע שכולם חיים יחד, בהסכמה מינימלית, למרות שלא כל תאוותו בידו.
אלה אשר מבקשים לערער על פלטפורמה זו דורשים שוב משאל עם. ודאי שניתן לערוך משאל עם רק בנושא אחד, אך כל מי שמכיר את הדינאמיקה של החיים יודע שאם מתחילים במצווה, אומרים גמור, משמע יתכנו הרבה משאלי עם. בכך נחזיר אל העם את סמכויותיו בתור הריבון, נתעלם לרגע מן הדמוקרטיה הייצוגית, נשתעשע בדמוקרטיה ישירה, ומה שיהיה יהיה. רצוי לא לשבור את הכלים ולהיתלות ב"אילנות גבוהים" כמו שוויץ כי דווקא משאל העם האחרון שהיה בה הוכיח עד כמה מסוכנות החלטות אמוציונאליות של העם כאשר אין בפניו כל המידע החיוני לקבלת החלטות. בשוויץ הוחלט להתגבר על התוצאות הבלתי רצויות של משאל העם לגבי בניית צריחי המסגדים באמצעות משאל עם נוסף, זאת משום שהשלטון הבין שתוצאות משאל העם הראשון עלולות להמיט אסון על שוויץ. את זאת אנו רוצים? אם כן, נזרום אל הבלתי נודע, עם כל המשמעויות הנובעות מכך ובכל הנושאים הקונטרוברסליים בחברה הישראלית.
לפי הצעת החוק הנתמכת על-ידי הממשלה, יש לערוך משאל עם לגבי החזרת הגולן או כל שטח ממדינת ישראל. נראה את מנהיגי ישראל מגיעים להסדר מדיני כלשהו ומעמידים אותו למשאל עם. התוצאות יכולות להיות לכאן ולכאן. השאלה היא מה יקרה אם תוצאות המשאל תהיינה שונות לחלוטין מאלה שהממשלה חפצה בהן? האם יהיה גורם בינלאומי שיכנס למו"מ עם ישראל ברגע שידע שהחתימה על הסכם מצידה של ישראל עלולה להיות חתימה על קרח? התשובות ברורות.
לאחר שנסיים את סוגיית הגולן, יבוא תורה של סוגיית הדת והמדינה. בפרלמנט הישראלי אין סיכוי לשנות את המצב הקיים משום השיקולים הפוליטיים. לכן, משאל עם בוודאי יכול לתת אינדיקציה מה העם באמת רוצה. בתוך כך, נושא הנישואים האזרחיים יקבל מענה; גם נושא הגיור, הכשרות, יום השבתון וכד', כל אלה יהיו נושאים מעניינים להביאם למשאל עם.
נושא החוקה יעלה לבטח. התחושה היא שיהיה לכך רוב משמעותי במשאל עם. לאחר שנתפנה, יהיו כאלה אשר ירצו להעמיד במשאל עם את הדרישה ששר הביטחון יפעיל את סמכותו ויורה על גיוס חובה לכלל אזרחי המדינה, ביטול הפטורים השונים, כולל שירות לאומי לבנות דתיות. העם יחליט ולא הפוליטיקאים.
גם בנושא החינוך יש להתחשב בדעת הציבור. כך למשל, ניתן לערוך משאל עם לביטול כל הזרמים בחינוך, הנהגת חינוך אחיד לכולם, אפילו התכנים הנלמדים. מעניין מה תהיה דעת הציבור.
מי שמפחד ממשאל עם הם הפוליטיקאים החוששים לאבד את עוצמתם, לכן הם לא ינהיגו משאל עם בשום נושא. הכול אחיזת עיניים ורטוריקה ריקה מכל תוכן. כל הפוליטיקאים יודעים היטב שמשאל עם יהפוך אותם לבלתי רלוונטיים. מאידך, יש להודות בכך שמשאלי עם בישראל הם פגע רע, הרבה יותר מהמצב הפוליטי הקיים כיום.
ד"ר צלו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי
