אדוני ראש הממשלה,
למען האמת חשבתי, קיוויתי שאת מחלות ההתנהלות שמהן סבלת בתקופות הקודמות בהן זכינו להנהגתך הצלחת לשרש, וזאת על-אף הסימפטומים המדאיגים שאפיינו את התנהלותך בתקופת הבחירות הפנימיות והכלליות ולאחריהן.
קיוויתי שהן רק טקטיקה להגיע לשלטון. טקטיקה שגויה אומנם, שכמעט שמטה מידך את השלטון, אך בשום אופן לא אסטרטגיה. ברור, כבודו, שטעיתי. נכון יותר ברבים: טעינו ובגדול. לא בליכוד, בך. אינני יכול לקבוע את צפונות הלב. אני רואה וחשוף למעשים. ובכאב יש לקבוע כי השינוי המשמעותי שרכשת הוא ההפנמה כי הנוסחה להשאר בשלטון ולעבור את התקופה בסבירות ובנחת יחסית משמעותה כניעה למשולש הון-בג"צ ובעיקר עיתון. מי שננזף, הוטרד והושמץ, הוא ורעייתו באופן קבוע על-ידי התקשורת, החליט אסטרטגית: לא עוד! בקדנציה הזאת אתה עושה ככל שניתן להעביר אותה בנועם והבנה יחסית עם התקשרות.
אני מבקש לעסוק בפניה הזאת בשני נושאים חמורים וחשובים לדמותה ולעתידה של מדינת ישראל. מעורבים בנושאים הללו שאלות של יושר, מוסר, כאב, עתיד, ומה לא. הנושא האחד - שחרורו של גלעד שליט תמורת אלף מחבלים, רוצחים וסייענים, על-ידי ממשלה שבראשה עומד מי שהתיימר ליידע את העולם על סכנת הטרור ועל ההכרח ללחום בו ולא להכנע לו.
כאן הכרח להזכיר את האח יוני נתניהו ז"ל שהקריב את חייו במבצע צבאי מסובך, מורכב ומסוכן, מבצע אנטבה שבוצע אלפי קילומטרים מהבית תוך סיכון עשרות רבות של חיילים ואזרחים בני ערובה, ובלבד שלא להיכנע לטרור. וזאת על-אף התשלום המזערי שנדרש בזמנו: שחרור חמישה טרוריסטים שחלקם לא מישראל. אך אז נהגנו על-פי עקרונות, ערכים וקודים ברורים, וביניהם ההכרה הבסיסית שצבא תפקידו להגן על אזרחים, להבדיל מן האנומליה שהשתררה עם ניצחון ארבע האימהות על צה"ל ובריחתו של צה"ל מלבנון בחצות הלילה.
מאז הולכת וכובשת הן בחברה והן בהנהגה, גם אם לא רשמית אך בתת התודעה, לגיטימציה להיפוך תפקידים: האזרחים מגינים על הצבא. התרגום המעשי הבולט היה העובדה כי אחרי חורבן גוש קטיף נורו על שדרות ומערב הנגב אלפי רקטות ועל-אף הצידוק האנושי, הריבוני, המוסרי והמשפטי, מדינת ישראל לא הגיבה בכניסה והשמדת הטרור, מתוך חשש לאבדות בצבא. ואילו אותו ראש ממשלה נכנס ללבנון במלחמת לבנון השניה, כאשר העילה היא פגיעה וחטיפה של שני חיליים. במלחמה זו נפלו 117 חיילים ו-39 אזרחים.
היום אתה מקבע את התזה המעוותת, המסולפת, חסרת האחריות שנותנת פרס לטרור, יוצרת מוטיבציה לחטיפות נוספות ומסכנת לאור הניסיון את חייהם של עשרות ואולי מאות אזרחים וחיילים. את המשפחה אפשר להבין, אך לך אין את הפריבילגיה להחליט לפי הכאב והלחץ של המשפחה או התקשורת חסרת האחריות; זאת שסופרת את הימים של גלעד בשבי, היא זו שספרה את חללי מלחמת לבנון הראשונה אך לא ספרה את חללי מלחמת אוסלו הראשונה והשניה ומה שלפניהם, ביניהם ואחריהם. לדעתי התמיכה וההתגייסות הבלתי מסוייגת והלא מאוזנת של התקשורת נובעת לא מהדאגה המרובה לגלעד אלא מראיית השחרור המסיבי של מחבלים כצעד העשוי לקדם את השלום ההזוי, תנאי ומקדם לחלום הרטוב, הקמת מדינת כל אזרחיה. שלומו של גלעד צריך להיות מובטח על-ידי אמירה נחרצת כי האחראים לשלומו הם ראשי החמאס, ושלומו היא הערובה היחידה לשלומם הם. חייהם תלויים בחייו. העובדה כי קיבלת את המשא-ומתן הזה בירושה אינה מחייבת אותך להשלימו על-ידי המשך הנתינה, ההתבזות והסיכון הכרוך בכך.
הנושא השני: הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, ההסבר והצורך למימושו והעתיד הוורוד אחרי ההפשרה שאתה מבטיח. זה כל כך בלתי סביר, חסר הגיון ומנוגד לתכלית השגת המטרה שלשמה הרעיון המוזר הזה נולד. וזה עדיין בלשון מנומסת. בפרפרזה, לו היית שחקן כדורגל ומשתתף במשחק כשחקן, אחרי מהלך דומה בהגיונו ובהשלכותיו - המאמן, לא השופט, היה מוציא לך כרטיס אדום, וסביר שהיית זקוק להכשרה מקצועית לשם התבססות ועיסוק במקצוע אחר. אתה הוא זה שטבע ביחסינו עם הפלשתינים את המונחים "יתנו-יקבלו", ו"בלי תנאים מוקדמים", שני מונחים טריוויאליים המשמשים אבני יסוד בכל משא-ומתן. בלתי נתפס שאתה מפר אותם ברגל גסה בהפרדה מוחלטת מהראש ומהלב. כן, כל כך הרבה מילים ובלבד שלא להשתמש במילה אחת מתאימה שאני מתאמץ לפסוח עליה. לאבו התורן אתה נותן את דרישתו בלי לקבל דבר. מילוי התנאי המוקדם הזה מסמל, מלמד ומאשר למעשה את ההכרה בצדקת דרישתם הבסיסית "יהודים החוצה", והופך את שאר הנושאים למשניים עוד לפני פתיחת המשא-ומתן. אתה מכליל בהקפאה גם את מה שמקובל כגושי התיישבות שאמורים להישאר בקונצנזוס. והבשורה: בעוד עשרה חודשים חגיגת בנייה. מוציאים את העז. האומנם? ומה יגיד העולם? ומה יגיד האבו התורן? מה יהיה שמה של האינתיפאדה שתפרוץ? איזה מוח יצירתי הגה את הסודוקו המדיני הזה? שלא לדבר על הצער, על הבושת ועל הנזק הכלכלי לאלפי בני אדם, אזרחיה הנאמנים של הארץ הזאת.
ואת הביצוע אתה מפקיד בידי מנהיג הפרולטריון, המסתגף מפריז המשודרג באל-על, הגר בדירה צנועה וסטנדרטית כראוי למעמדו ולמעמד בוחריו, המעסיק בניגוד לחוק עובדת זרה למסיבותיו. ממש דוגמה ומופת למחנהו הפוליטי ההולך ונעלם. באיזו מהירות נאלמת דום הביורוקרטיה. איך נמצא מיידית התקציב ועל חשבון מה, וכוח האדם, הפקחים, השוטרים. הוא פועל בדורסנות ויורה לכל הכיוונים בלי הבחנה, נואש, אולי זה יחזיר חזרה בנים סוררים לביתו הפוליטי המתפורר. בכל שני וחמישי מספרים לנו שבגין המחסור בשוטרים גואה הפשיעה, הרצח, מעשי האונס, והם היום מגוייסים בהמוניהם להקפאה. לזה אין מחסור. הטרמינולוגיה של הפשע משתנה. הסכנה משנה פאזה. מהיום הפשע זה בניית בית, הוספת חדר או מרפסת לצורך הקמת משפחה ולידת ילד. לזה מוצאים מייד את כל המשאבים ומסדירים את כל הפרוצדורות, הכל לשם בניית בתי הקירור הממלכתיים להקפאה הגשמית והערכית. הכל בשם עגל הזהב המזויף הדמוקרטי, לתפארת מדינת ישראל.
כולם עוסקים בשחיתות השלטונית בכסף, בדירה, בטיסה בהטבה. זה נכון וחשוב, אך הסכנה האמיתית היא בעובדה שאתם גונבים את שתי התכונות החשובות של האדם: הדעה והבחירה, שהם הם היסודות האמיתיים של הדמוקרטיה. אתה משתמש בדמוקרטיה והופך אותה לאנרכיה שלטונית. תופעת גניבת הדעת הזאת, שמצביעים ימין ומקבלים שמאל, חייבת להיפסק. העובדה שככל שהשמאל הפוליטי מתרסק דמוקרטית גובר יישום הרעיונות ההזויים שלו על-ידי מנהיג שנבחר דמוקרטית לקדם את גישת הימין, זהו הרס הדמוקרטיה ההופך אותה לכלי ריק ללא היגיון וללא מוסר, מה שיכול היה להצמיח את חורבן גוש קטיף והיום את ההקפאה.
לא עוד...
