עיתון לאנשים קטנים

אבל לא רק לקוהל רוחש דיקמן כבוד. גם את אהבתו לעצמו הוא יודע להפגין, לא תמיד בצניעות המתבקשת. בחנות המזכרות של "בילד", שממוקמת בקומת הכניסה של הבניין, אפשר לקנות חולצות בשלל צבעים, שנושאות את דיוקנו של דיקמן, לצד הכיתוב: "אני אוהב/ת את ק"ד". מי שלא מכיר את האיש, עשוי היה לחשוב שמדובר בפרודיה עצמית, אך די בביקור קצר בבלוג האישי שפתח לאחרונה כדי להבין שלדיקמן לא חסר ביטחון עצמי, בלשון המעטה. "אני", "העולם הקטן שלי", "שאלות עלי", ואפילו "מועדון המעריצים שלי" הם רק חלק מהמדורים שמאתרים את המזבח האישי המקוון שפתח לעצמו דיקמן. ויש גם את "החנות שלי" שבה אפשר לקנות פרטי לבוש שנושאים את דיוקנו של העורך הראשי, בהם גם כאלה שלא נמכרים בחנות הבית, דוגמת כובע (25.85 אירו), גופיות סקסיות (16.94 אירו) ואפילו תחתונים עם הכיתוב "אני אוהב/ת את ק"ד" (גם כן 16.94 אירו).

כ‑12 מיליון קוראים יש ל"בילד" בכל אחד מימות השנה, מתגאה דיקמן, שעורך את העיתון בשמונה השנים האחרונות. 12 מיליון קוראים, אשר הפכו אותו לעיתון הנפוץ ביותר לא רק בגרמניה, על 82 מיליון תושביה, אלא באירופה כולה ולמעשה כמעט בכל העולם. "ביפן יש שלושה עיתונים גדולים יותר, אז אנחנו במקום הרביעי בעולם", אומר דיקמן בחיוך. מאז 52' יוצא "בילד" לאור מדי יום ב‑30 מהדורות מקומיות בגרמניה ובמהדורה בינלאומית אחת, שנקראת על-ידי דוברי גרמנית גם מחוץ למדינה. אלף עובדים מתייצבים מדי יום באימפריה של דיקמן, שהמטה שלה נמצא בברלין, אך שלוחותיה פזורות בגרמניה כולה. בזכות התפוצה עצומת הממדים שלו, ל"בילד" יש כוח השפעה שאין לו אח ורע בתקשורת המודפסת בעולם, ואולי בתקשורת בכלל. "אין לנו מתחרים אמיתיים חוץ מהטלוויזיה", פוסק דיקמן. "התחרות היא לא על מספר הקוראים, אלא על הזמן שהם מבלים אצלנו בהשוואה לזמן שהם צורכים מדיות אחרות".

16 קומות מעל ההמולה הביטחונית, בלשכה מרווחת שצופה על כל מרכז ברלין, יושב קאי דיקמן, העורך הראשי של היומון הנפוץ "בילד", מכרה הזהב של קבוצת התקשורת אקסל שפרינגר, שעל שמה נקרא הבניין כולו. דיקמן, בן 45, מסביר בשמחה מדוע עיתונאים בדמוקרטיה ליברלית כמו גרמניה זקוקים לאבטחה כה הדוקה. "אקסל שפרינגר הוא מוציא לאור מאוד פוליטי, עם מסר ברור, שלעתים מעורר ביקורות והתקפות. 'בילד', בתור העיתון הנפוץ ביותר בהוצאה, הוא היומון בעל הכותרות הכי חזקות ­ שלעתים קשה לאנשים מסוימים לסבול", הוא אומר ומתייחס לכותרות הצעקניות, הבוטות והחושפניות שמעטרות את העיתון שלו מדי יום. אותו "מסר פוליטי ברור" שעליו מדבר דיקמן, קשור במידה רבה לעמדה פרו-ישראלית בלתי מסויגת ובלתי מתפשרת, שאותה מוביל העיתון שבראשו הוא עומד. אולי בשל העמדה הזאת, פעילי שמאל קיצוני שרפו לפני כשנתיים את מכוניתו של דיקמן בפתח ביתו.

דיקמן מודע לביקורת האפשרית על הנזק שהפרויקט הזה עשוי לגרום לעתיד העיתונות, ומקדים תרופה למכה. "יש לנו צוות מצוין של עורכים במשרה מלאה, שאחראים לבדוק את המידע ששולחים לנו הגולשים, לסנן, להצליב מקורות, לאמת ולחקור אותו", הוא מרגיע. כדי לאתגר את הקוראים, אגב, מציע "בילד" פרס של 500 אירו לכל מי שיתעד אירוע מעניין ושתמונתו תתפרסם בעיתון המודפס. ואירועים כאלה לא חסרים. כך, לדוגמה, בספטמבר האחרון התרסק בשטוטגרט מטוס שבו היה ראש מפלגת SPD הסוציאל-דמוקרטית באותה עת, פרנץ מונטפרינג. למרבה המזל לא היו נפגעים, ואחד מקוראי "בילד" תיעד במצלמתו את מונטפרינג יוצא מהמטוס ההרוס, כשמסמכיו האישיים בידיו, נחוש להמשיך במסע הבחירות שלו. "לא היה שם אף עיתונאי, אבל קורא 'בילד' דווקא כן, והוא צילם ושלח לנו את התמונה ההיסטורית הזאת", מתגאה דיקמן. עם כזאת גאוות יחידה, לפעמים קל לשכוח ש"בילד" הוא בסופו של דבר צהובון, שמכוון לרמה הנמוכה ביותר שאפשר, ואת עמוד השער שלו מעטרת מדי יום בחורה עירומה. אשתו של דיקמן, אגב, הייתה בתחילת הקריירה שלה העורכת של המדור הפופולרי הזה, שבו מופיע טקסט קצרצר שמספר על קורותיה של "בחורת העמוד הראשון". בכלל, דיקמן לא מסתיר את חולשתו לנשים יפות, שמקיפות אותו מכל עבר בלשכתו ובמסדרונות המערכת, עד שלעתים נדמה שהמקום מאכלס סוכנות דוגמנות ולא מערכת של עיתון יומי גדול. זו הרוח שהפכה את "בילד" כבר בתחילת שנות ה‑70 להשראה לספרו המפורסם של חתן פרס נובל לספרות, היינריך בל, "הכבוד האבוד של קתרינה בלום". גיבורת הספר, שמותח ביקורת על העיתונות הצהובה שמחפשת שערוריות כדי להגדיל את המכירות, רוצחת עיתונאי ביריות, לאחר שהכפיש את שמה בפרסומים לא נכונים.

רק עיתון עשיר כמו "בילד" יכול היה להרשות לעצמו לרכוש ­ בסכום לא ידוע ­ את תוכניות ההשמדה של אושוויץ, ולחלק אותן במתנה לראש ממשלת ישראל, למגינת לבם של אנשי הארכיון הלאומי הגרמני, שביקשו להשאיר את המסמך החשוב בגרמניה. הכסף הוא רכיב חשוב בהוויה של "בילד", ומאפשר לו לארגן מפעם בפעם אירועים מהסוג הזה, שמשמרים את המוניטין שלו כעיתון כל-יכול, שלא רק מדווח על חדשות אלא גם מייצר אותן. הדוגמה העדכנית ביותר היא החלק שנטל "בילד" בארגון ובהפקה של פסגת האיחוד בין נשיא ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש האב וקנצלר גרמניה לשעבר, הלמוט קוהל. "בילד" הוא שהביא לברלין את שלושת המנהיגים הגדולים, שכונו כאן "אדריכלי איחוד גרמניה" והוא היה זה שנתן את החסות לסימפוזיון המתוקשר שבו השתתפו בסוף אוקטובר, עם כל המי ומי של צמרת הממשל והחברה הגרמנית. דרך אגב, את קוהל, המבוגר ממנו ב‑34 שנים, מכיר דיקמן מקרוב. הם היו השושבינים האחד בחתונתו של האחר. קוהל היה שם בשביל דיקמן כשהתחתן בפעם השנייה, ב‑2002, עם כותבת הטורים קטיה קסלר; דיקמן היה השושבין של קוהל בשנה שעברה, כשהתחתן אף הוא בפעם השנייה, עם חברתו הצעירה, מייקה ריכטר. בלשכתו, הוא אף מחזיק פסל ברונזה של ראשו של קוהל.

את האג'נדה הפרו-ישראלית שמאפיינת אותו לכל אורך הדרך, מגבה "בילד" לא רק בהצהרות, אלא גם במעשים. "דוח גולדסטון? מה זה בכלל? במקרה הטוב זה היה אצלנו בידיעה קטנה בעמוד פנימי", מספק עובד אחר בעיתון דוגמה עדכנית לחברות האמיצה בין ישראל לעיתון הגרמני. "בילד" אף היה העיתון הראשון בעולם שערך ראיון עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיד לאחר שנכנס לתפקידו בחודש מארס האחרון. "אפילו לפני התקשורת בישראל", מתגאה דיקמן. "נתנו לו במה להציג לגרמנים ולאירופים את המדיניות שלו". הרומן של "בילד" עם נתניהו הגיע לשיאו באוגוסט, בעת ביקורו של ראש הממשלה בגרמניה. בפגישה מתוקשרת במערכת העיתון, העניק דיקמן לנתניהו מתנה מיוחדת ­ תוכניות הבנייה המקוריות של מחנה ההשמדה אושוויץ, אשר נמצאו בדירה נטושה בברלין שנה קודם לכן. "אנו חשים בושה. השרטוטים מזכירים תקופה רעה. אושוויץ תזכיר לנו את האשמה והאחריות שלנו", אמר אז דיקמן. חודש לאחר מכן הציג נתניהו את המסמכים שקיבל מדיקמן לעיני העולם בנאום שנשא בעצרת האו"ם, וניפנף בהם כהוכחה אותנטית לשואה. "האם המסמכים האלה הם שקר? האם התוכניות להשמדת העם היהודי הן שקר? האם כל ממשלות גרמניה משקרות?" קרא אז מעל הבמה.

לא רק אהבה, עם זאת, אופפת את דיקמן. חייו מוקפים בהרבה מאוד שנאה, תככים ועקיצות אישיות, ויש לו לא מעט יריבים. לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא סיבות לשנוא את דיקמן, אבל יש מי שהפכו זאת למומחיות של ממש, ומנהלים את האתר בילד-בלוג , שכל כולו מוקדש לביקורת נשכנית למדי על "בילד" ועל עורכו הראשי. אין כמעט יום שעובר, בלי שהאתר הזה מוצא שגיאות, אי-דיוקים והפרזות בכתבות של "בילד", ומפרסם אותן ברבים, בניסיון להביך את דיקמן. אבל האויב האמיתי של דיקמן, זה שמצליח להרגיז אותו כל פעם מחדש, נמצא ממש ליד הבית. במרחק יריקה מלשכתו של עורך "בילד", באותו רחוב, שוכנת מערכת של עיתון גרמני אחר, "טגסצייטונג" שמו (TAZ, בקיצור), שמציג קו מערכתי הפוך מזה של "בילד". "טגסצייטונג", שלו כ‑60 אלף קוראים בלבד, מייצג נאמנה את השמאל הגרמני, שקורא לחיילים הגרמנים לסגת מיד מאפגניסטן, מותח ביקורת חריפה על פעילות צה"ל בעזה ועל ההתנחלויות, ומתהדר במראה סגפני, תמונות בשחור-לבן וכתבות עומק ארוכות על נושאים כמו חסרונותיה של רפורמת הבריאות שמקדם אובמה. ההפך הגמור מ"בילד". ב-2002 פתחו עורכי "טגסצייטונג" חזית מול דיקמן, כשפירסמו כתבה סאטירית, שהתיימרה לחקות את הסגנון הצהוב של "בילד", תחת הכותרת:"תדהמת הסקס! הלך ה--ן"? אשר סיפרה לקוראים על חשש כבד מתוצאות הניתוח שעבר כביכול דיקמן (בגרמנית זה נקרא טוב יותר) באיבר מינו.

כשיצא לאור לראשונה ב‑52', הפגין "בילד" קו לאומי-שמרני ברור, ויצא בגלוי נגד השלטון הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, שאותו נהג לכנות "אזור הכיבוש הסובייטי", תוך שהוא קורא לאיחוד גרמניה. בסוף שנות השישים ניהל "בילד" מאבק מתוקשר נגד מרד הסטודנטים, והואשם על-ידי המפגינים, כי היה שותף לניסיון ההתנקשות במנהיג התנועה, רודי דושקה. ב‑77' נקט העיתון עמדה נחרצת נגד פעילותו של ארגון השמאל באדר-מיינהוף ("סיעת הצבא האדום"), שביצעו פעולות טרור בגרמניה, והפך למושא לשנאה ולהתקפות בקרב פעילי השמאל במדינה. לאחר נפילת החומה ב‑89', שהובילה לאיחוד גרמניה שנה לאחר מכן, התמתן "בילד" במקצת וריכך את הטון החריף שאיפיין אותו שלושים שנה קודם לכן.

גם אחרי שעה אינטימית במחיצת דיקמן, קשה לקבוע מי הוא באמת. ברגעים מסוימים מתנהג העורך הראשי של העיתון הנפוץ ביותר באירופה כשחצן חסר תקנה, שהאהבה לעצמו ולעיתון שלו כמעט שהעבירה אותו על דעתו. ברגעים אחרים, הוא דומה יותר לאיש מקצוע מחונן, קוסם של ממש, שמצליח לשבור מוסכמות רבות בעולם העיתונות המודפסת ולא חושש מאיש. ובעיקר, כך נראה, נהנה דיקמן יותר מכל לשחק בתמונות ובמלים ­ ולמכור, אגב כך, לא מעט עיתונים.

עורך "בילד", שמיהר להגן על גבריותו, תבע אותם, הפסיד, וקיבל בתמורה כותרות משמיצות ב"טגסצייטונג", בנוסח ­ "משפט הפין של דיקמן". מאז, במשך שנים, מתכתשים הצדדים בבית המשפט ומעל דפי העיתון. "ידוע ש'טגסצייטונג' הוא עיתון ממש ממש מעולה, שיש לו בעיה קטנה אחת ­ שאף אחד בעצם לא צריך אותו", כתב דיקמן בחודש שעבר בבלוג שלו, במדור שהוקדש כולו לעידכונים מחזית המאבק בין שני העיתונים. עורכי "טגסצייטונג", מצדם, פירסמו מכתב גלוי למנהלים של הוצאת אקסל שפרינגר ­ הבוסים של דיקמן ­ שבו נכתב כי "הבלוג שמנהל דיקמן מוכיח שאין לו באמת עבודה, וזה הזמן למצוא לו תעסוקה אחרת, שתהלום יותר את סוג ההומור שלו". העידכון האחרון בחזית המלוכלכת הזאת, הוא פסל חדש שהוצב בשבועות האחרונים בחזית בניין מערכת "טגסצייטונג", שבו נראית דמותו של דיקמן עם איבר מין שלוף. הפעם, אגב, הוא ארוך במיוחד – ומתנוסס לגובה של שישה מטרים. כאקט של התרסה, רכש דיקמן לפני כמה חודשים מניות בעיתון השנוא עליו ביותר ­ והפך לאחד מבעליו של "טגסצייטונג" ­ למגינת לבם של עורכי העיתון השמאלני. כעת, הם חייבים לארח את האויב מספר אחת שלהם בישיבות ההנהלה, להקשיב להצעותיו לייעול העיתון, ולספק לו, בלית ברירה, חומרים להרבה מאוד פוסטים משמיצים בבלוג שלו.

דיקמן גדל בבילפלד שבמערב גרמניה. את שירותו הצבאי עשה כעורך בעיתון של הצבא הגרמני. ב‑85' למד באקדמיה לעיתונות של המו"ל אקסל שפרינגר בברלין, והחל את הקריירה שלו ככתב בבון. בין 89' ל‑91' היה הכתב הראשי של שבועון הרכילות הנפוץ "בונטה" (Bunte) ומשם התקדם למשרה בצהובון ".B.Z" של הוצאת אקסל שפרינגר. בהמשך ערך את "וולט אם-זונטג", מוסף סוף השבוע של "די-ולט", היומון הנפוץ של שפרינגר, וב‑2001 מונה לתפקידו הנוכחי. העורך הראשי של "בילד" לא רואה בו עיתון. לפחות לא במובן הישן והמוכר של המלה. מבחינת דיקמן, "בילד" הוא מותג, וליתר דיוק ­ "מותג מולטימדיה", כהגדרתו. לצד העיתון היומי, "בילד" מפרסם גם שורת מגזינים בתחומים שונים (מכוניות, ספורט, מחשבים ועוד); יש לו אתר אינטרנט פופולרי ומושקע ביותר, שבו גולשים כשישה מיליון איש ביום; פורטל תוכן ייחודי לטלפונים סלולריים ומוצרים נלווים רבים כמו ספרים, דיסקים וסרטי וידיאו. "אנחנו עיתון אינטגרטיבי, שפועל במקביל בפלטפורמות שונות ולא רואה סיבה לחצוץ בין העיתון המודפס למהדורה האינטרנטית שלו", הוא מסביר ומיד פונה למחשב שלו, כדי להדגים את דבריו.

דיקמן לא נעלב כשמדברים איתו על הרמה הנמוכה של העיתון. להפך, הוא אפילו מתגאה בכך. "'בילד' הוא טבלואיד, מוצר שקונים בקיוסק. זו הסיבה שאנחנו חייבים להשתמש בכותרות ענקיות וצבעוניות, כמו פוסטר. אנשים רואים אותו מרחוק, ואומרים לעצמם ­ זה החדשות של היום, זה מה שאנחנו רוצים לקנות", הוא מסביר. על שולחנו מונחים הגיליונות האחרונים של "בילד", שממחישים היטב את כוונתו. כותרות ענק, בגופן מאיים ובצבע אדום, זועקות "שווינגריפה" - ­ שפעת החזירים בגרמנית - ­ ומדווחות על עוד קורבן של הנגיף. במסדרונות המערכת מודים עובדים אחרים בעיתון, שהנתונים עצמם מוכיחים שהמחלה אינה קטלנית ומאיימת כפי שהעיתון מתיימר להציג, ודאי לא בהשוואה לנגיפים אחרים שמקבלים פחות כותרות. ואולם, לדבריהם, "השווינגריפה מוכר טוב, וזה מה שחשוב". כותרות של מילה אחת עשויות לחזור על עצמן. בסוף החודש שעבר, כשנודע שמנהיג השמאל הגרמני, אוסקר לה פונטיין, לקה בסרטן, הכותרת של "בילד" זעקה "סרטן!" בצבע אדום בוהק ומפחיד. למחרת סיפקה הכותרת עידכון לקוראים הסקרנים: "סרטן הערמונית". כמה שבועות לאחר מכן שוב זעק "בילד" "סרטן". הפעם הייתה זו סבתו של הדוב קנוט מגן החיות של ברלין, שהלכה לעולמה בטרם עת. פוליטיקאים, דובים ­ מה זה משנה. העיקר שזה מוכר. אנחנו עיתון מלהיב, רגשי, עיתון עם שפה משלו", אומר דיקמן, "וכן ­ אנחנו מכוונים לקהל של מיליוני אנשים. מי שרוצה שיקראו אותו 12 מיליון איש לא יכול לעשות עיתונות שתעניין רק כמה מאות פרופסורים. אנחנו שם בשביל האנשים הקטנים". באותה נשימה, עם זאת, ממהר דיקמן לציין כי "אנחנו נקראים על-ידי יותר פרופסורים ואקדמאים מאשר 'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג'", שנחשב לאיכותי ולחשוב שבעיתוני גרמניה.

ואכן, לא רק האנשים הקטנים ­ יהיו אלה אשר יהיו ­ קוראים "בילד". הפופולריות העצומה שלו, שנובעת בגלל שהוא מכוון לרמה הנמוכה ביותר, הפכה אותו למוצר חובה גם בלשכותיהם של פוליטיקאים ואינטלקטואלים רבים. "הם חייבים לקרוא 'בילד' לא בגלל שהם אוהבים אותו או רוצים, אלא מסיבות מקצועיות. הם צריכים לדעת מה מיליוני גרמנים מרגישים ועל מה הם מדברים", מוסיף דיקמן. בחודש שעבר שוב הפגין העיתון את כוחו והשפעתו על דעת הקהל והפוליטיקה בגרמניה, כשהצליח לגרום לזעזוע בממשלתה של הקנצלרית אנגלה מרקל, חודש בלבד לאחר השבעתה. בכתבת השער שלו פירסם העיתון תצלום אוויר שבו נראית ההפצצה שביצעו מטוסי נאט"ו בחודש ספטמבר באפגניסטן, לבקשת צבא גרמניה המוצב במקום. מהתמונות עולה בבירור, כי עשרות אזרחים חפים מפשע נהרגו בהפצצה, שהייתה הקטלנית ביותר בה השתתף צבא גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה. עד אז, הכחיש שר הביטחון הגרמני בזמן התקיפה, פרנץ יוזף יונג, כי בהפצצה נפגעו אזרחים, והתעקש שאין לכך אינדיקציות. בעקבות פרסום התמונות ב"בילד", הוא נאלץ להתפטר מתפקידו הנוכחי כשר העבודה, לאחר שהתברר כי כבר לפני חודשים רבים היו בידי משרד הביטחון הגרמני תמונות שהוכיחו שאזרחים נפגעו בתקיפה ­ אותן תמונות שפורסמו ב"בילד". גם הרמטכ"ל הגרמני התפטר בעקבות פרסום התמונות.

מי שנהנה במיוחד מהפופולריות של "בילד" ­ לצד העורך הראשי שלו, כמובן ­ היא ישראל, שאותה אימץ "בילד" לחיקו כשהוא מפגין כלפיה תמיכה בלתי מתפשרת. כשהוא נשאל על הנושא, פוצח דיקמן במונולוג ארוך, שקשה להפסיקו, אשר מבהיר מיד לבני שיחו, באיזה צד של הסכסוך הישראלי-פלשתיני נמצא "בילד". "היחסים עם ישראל חשובים לנו. יש לנו אחריות כלפי ישראל, בגלל ההיסטוריה שלנו. כל מי שמתייחס לאחריות הזאת ברצינות, צריך להיות היום בצד של ישראל", מסביר דיקמן. "כשביטחונה של ישראל בסכנה ­ מחובתנו להיות שם לצדה", הוא ממשיך, ונשמע לרגע יותר כמו פוליטיקאי ישראלי ממוצע מאשר עורך של העיתון הנפוץ ביותר באירופה. "לאירופים קל למתוח ביקורת על ישראל ועל אזורים שבהם יש מלחמה, כי מאז מלחמת העולם השנייה שורר באירופה שלום. אבל מבחינתי, ישראל נתונה במלחמה של טרוריסטים נגד אזרחים. מלחמה לא סימטרית, שבגללה הרשויות והצבא בישראל צריכים לפעול", הוא אומר. "אני יכול להבין את המנהיגים בישראל, שבמשך שנים הבליגו על ירי הטילים מעזה, וטוענים שצריך לתת לכך תשובה. זה מה שאנשים בדמוקרטיה מבקשים". הגרמנים, לדבריו, הם "הפרטנרים המהימנים ביותר של ישראל באירופה, כי הם ירשו בדי-אן-איי שלהם את היחסים המיוחדים עם ישראל". הקנצלרית מרקל היא הדוגמה הטובה ביותר לכך, לדבריו, שכן היא שבה ומצהירה בכל הזדמנות אפשרית שהיחסים עם ישראל חשובים לגרמניה ומיוחדים מאוד, מבחינתה.

את המשבר הכלכלי הגדול צלח "בילד" בקלות. בשעה שעיתונים גדולים וחשובים בעולם מדווחים על ירידה בהכנסות ובמספר המנויים, "בילד" לא היסס דווקא להעלות מחירים לפני כשנה, והיום הוא נמכר ב‑60 סנט לגיליון (כ‑3.5 שקל), יותר מפי שניים ממחירו הקודם, שעמד על 25 סנט. "בילד" הוא העיתון המוביל של ענקית המדיה הגרמנית אקסל שפרינגר שנוסדה ב‑46', ושכיום היא המו"ל הגדול ביותר של עיתוני החדשות בגרמניה ואחד המובילים בתעשיית התקשורת באירופה. ההוצאה מוציאה כיום כ‑170 עיתונים ומגזינים בעשרות מדינות באירופה ומפעילה כ‑60 אתרי אינטרנט. לצד זאת, היא גם שותפה בבעלות של מספר תחנות טלוויזיה ורדיו. למעלה מ‑10,000 עובדים מועסקים בהוצאת שפרינגר. ב‑2008 היא רשמה הכנסות שיא שהגיעו ל‑2.728 מיליארד אירו ­ סכום בלתי נתפס בעידן של משבר עולמי בעיתונות הכתובה. את עיקר ההצלחה תולה ההוצאה בהכנסות של "בילד". "אנחנו מותג חזק, ולכן אנחנו שורדים. המפרסמים יודעים את זה, ולכן ממשיכים לבוא אלינו. אין מדיה אחרת בגרמניה שמצליחה להגיע לכל כך הרבה אנשים בכזו מהירות", מתפאר דיקמן.

"זו לא רק שאלה של היסטוריה. זו שאלה של העתיד. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור, כך שבעצם היא מגינה גם על הערכים שבהם אנחנו עצמנו מאמינים. זו מלחמה על הערכים האלה ­ שיהיו בה מנצחים ויהיו בה מפסידים. זו שאלה של הישרדות לא רק של ישראל, אלא גם שלנו", הוא אומר. למרות עמדתו הברורה לטובת ישראל, קשה מאוד לשייך את "בילד" למפלגה או לעמדה פוליטית מובהקת. המוטו של העיתון, שמופיע ליד הלוגו שלו בעמוד השער, הוא "עצמאי, בלתי מפלגתי". באופן כללי ניתן לראות ב"בילד" עיתון פופוליסטי ­שמרני במקצת במסריו אך ליברלי להחריד בתמונותיו; עיתון שמכוון בעיקר למרכז ומנסה תמיד לקלוע להלכי הרוח הדומיננטיים, המשתנים בהתאם לרוח התקופה. כך, מצד אחד הוא מנהל מאבק עקבי באנטישמיות ובסממנים ניאו-נאצים ומגנה כל ניסיון לתקוף את ישראל, אך בה בעת הוא יוצא בתקיפות נגד השמאל הרדיקלי בגרמניה.

אחרי כמה הקלקות, מציג דיקמן סרטון וידיאו שבו נראה הוא עצמו, העורך הראשי של העיתון, מראיין את ראש ממשלת עירק, נורי אל-מאליכי. "כשנסעתי לבגדד כדי לראיין את ראש הממשלה, לא הסתפקתי רק בטקסט כתוב שפורסם בעיתון, אלא לקחתי איתי גם מצלמת וידיאו קטנה, וצילמתי אותו, בעצמי, תוך כדי הראיון", הוא מספר. "אני רוצה להרגיל את הצרכנים שאנחנו לא רק עיתון כתוב. אנחנו מספקים תוכן בכל מיני פלטפורמות", הוא מסביר. הדמות של העיתונאי החדש ­ שהוא לא רק כתב, אלא גם איש אינטרנט וצלם וידיאו, שמספק למערכת לצד המלה הכתובה גם תמונות וקטעי וידיאו מקוריים ­ היא האידיאל שאליו מכוון דיקמן. מבחינתו, כל אחד יכול להיות היום עיתונאי, בלי קשר להכשרתו, השכלתו או הכישרון שלו. כל מה שצריך הוא להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, ורצוי עם מצלמה קטנה ביד, של "בילד", כמובן. תמורת 69 אירו יכול כל קורא "בילד" להצטייד במצלמה הנכספת, לכוון את עדשתה להתרחשות שנראית לו מעניינת, ולהתחבר באמצעותה אוטומטית לתיבת הדואר האלקטרוני של מערכת "בילד" הקרובה עם הממצאים מהשטח. לפרויקט הדגל, שמרכז את העבודה הזאת קוראים "1414", על שם מספר הטלפון וכתובת הדואר האלקטרוני שאליה שולחים הקוראים-עיתונאים את התמונות, והוא ללא ספק הבייבי התורן של דיקמן. "מדובר באחד הפרויקטים העיתונאיים החשובים ביותר בעולם כיום", הוא אומר כשהוא עוטה לרגע ארשת פנים רצינית. "אנחנו מקבלים בכל יום כ‑4,000 תמונות מהקוראים שלנו, שמספקים לנו כיסוי נרחב לאירועים שבהם לא נוכחים עיתונאים. בכך, הקוראים שלנו הפכו לעיתונאים וצלמים בזכות עצמם".