העם יאמר דברו

ובאם כך, מתי ננקוט בדרך משאל-העם? בישראל כבר עברנו את הרוביקון הדלוח של החלטת ממשלה אשר כל שעליו נסמכה היה התירוץ המצוץ מהאצבע והצבוע לאמור: "הפינוי (הגירוש) טוב לביטחון ישראל". אלו היו מילותיו של אריאל שרון לציבור אשר קדמו לגירוש בשנת 2005, של 8,000 אנשים, נשים וטף מעשרות ישובים פורחים והפיכתם עד עצם היום הזה לפליטים בארצם. אפשר שבאם היה הגירוש נעשה במחשבה תחילה, בשום שכל, בדרך הומאנית ומתחשבת בצרכי המגורשים והכנת הפתרונות ההתיישבותיים עבורם מבעוד מועד, היה הדבר מייתר את הצורך במשאל-עם בנושא. אפשר שבמידה שהשיקולים המדיניים והביטחוניים שהנחו את אדריכלי הגירוש היו מחזיקים מים, אזי היה מייתר הדבר את הצורך במשאל-עם. באם רצועת עזה הייתה שקטה, קסאמים לא היו מומטרים על ישראל, בסיס אירנו-חמאסי לא היה נוסד על גבולנו והפלשתינים העזתים היו עוסקים בענייניהם ולא טורחים השכם והערב בפעילות שמטרתה השמדת מדינת ישראל, בכך היה דיינו. אך כידוע לא כך הווה. אנשים חכמים רבים בינינו התריעו השכם והערב, מבעוד מועד, כי אנו מביאים אסון על ראשינו בעוד המנהיג ה"החלטי והסמכותי" ורדוף החקירות הפליליות אריאל שרון אטם אוזניו, ברש הביקורות בהינף יד והראה לכולנו מהיכן מטיל הדג את מימיו על ראש כולנו. אנו, להוותנו, חווינו כישלון טוטאלי של ההנהגה הישראלית בכל האמור לשמירה על נכסינו הביטחוניים והמדיניים בכל האמור לגירוש גוש קטיף. כבר נכווינו ברותחים הללו וכעת אנו מצווים להיזהר בצוננים. איבדנו בצדק ובדין את אמוננו בכושר השיפוט הבריא ומניעיהם הנקיים לכאורה משיקולים זרים של מנהיגינו, ולשם כך נועד נושא משאל-העם. משאל-עם בנושא רמת הגולן ברי הוא כי לא רק המנהיגים יכולים לטעות, גם העם ורצונותיו חשופים לטעות אך בהבדל משמעותי אחד - ההצבעה במשאל העם היא של העם ומבטאת הלכה ולמעשה את רצונו ובכך יתרונה על החלטות המיעוט כדוגמת הממשלה הנבחרת. משאל-עם כמוהו כמערכת בחירות זוטא בעבור נושא קיומי וממוקד כלשהו ומכאן שמחנות הבעד והנגד כבר ידאגו להשכיל את המצביעים ולהפכם למושכלים יותר בסוגייה. גם הגשת חוק משאל-העם להצבעה דווקא בימים אלו הינה סבירה וברורה. נושא גורל רמת הגולן עומד להיות נדון בפתיח למשא-ומתן אפשרי עם סוריה, משא-ומתן אשר שמועות שונות נותנות לו סיכוי היתכנות גבוה יותר מבעבר, וכך חייבת ישראל להכין עצמה כראוי לכך, ואין ראוי יותר מאשר נושא משאל-העם בעבור נושא קיומי אסטרטגי זה. וכמו להכעיס, אותם אלו המתנגדים באופן גורף לרעיון משאל-העם הינם בדיוק, אבל בדיוק אלו המחייבים נסיגה כוללת משטחי הגדה ורמת הגולן עוד לפני הישיבה הראשונה עם צוות משא-ומתן מהצד הערבי, יהיה זה אשר יהיה. דומה הדבר כפשיטת צווארנו כבהמות-לשוחט באופן וולונטרי. הרעיון המשיחי-אוונגליסטי הלזה כי נסיגה כוללת תביא שלום ודאי על עם ישראל, הינה נאיבית ומטופשת ברמות שאינן מתאימות לעם הזה. אפשר שניאלץ לוותר על שטחים בסופו של יום, אכן כן. אך לוותר, לסגת, למסור ללא תמורה עוד מלכתחילה, כתנאי מוקדם למשא-ומתן הינו תמצית האיוולת. האויב הערבי יצטרך לצאת מגדרו ולספק עבורנו ערבויות וביטחונות למען ביטחוננו לפני שנסכים לוותר על שעל אדמה אחד, אם בכלל. מכאן שמשאל-עם בנושאים קיומיים ממוקדים הינו מכשיר יעיל שאין דוגמתו בידי המנהיגים למיסוד של "בלם זעזועים" בפני החלטות קיומיות פזיזות ומסוכנות, כמו גם בלם דמוקרטי כנגד עריצות חונטה שלטת בעלת אג'נדה שאינה מקובלת על מרביתנו. כלל רצונות הציבור וההסתכלות החדה, שהרי "הכמות הופכת לאיכות חדשה", הקיימת בידי מיליוני אזרחים בהיבטים שונים הקשורים בנושא משאל-העם ואשר נעלמו מעיני מקבלי ההחלטות (כדרכם בקודש), והרי גירוש גוש קטיף האסוני הלא כבר הוכיח, הוא שישמור עלינו מכישלונות קיומיים בעתיד. גם הידיעה כי קיים בידו "בלם זעזועים" פוליטי, תקל על המנהיג לצאת ולבוא במשא-ומתן עם אויבינו. אי-הוודאות המדינית והפוליטית הפנימית כיום מונעת ממנהיגינו ובדין, נקיטת יוזמות הנתפסות כמסוכנות לקיומנו, ולמעמדו. בהתאם למדדים לעיל, הרי שקביעת משאל-עם בנוגע לוויתור על שטחים החיוניים לביטחונה של ישראל הינו צו השעה. במידה שנוותר ללא מחשבה ושום שכל על שטחים באיו"ש הרי אפשרי בהחלט כי כלל גוש דן, מחדרה לגדרה, ייכנס תחת טווח וגשם הטילים של החמאס (שישתלט כמובן על שטחים אלו), והרי אז מיליוני התושבים שייכנסו תחת סיכון אשר יכול יהיה להימנע במידה שלא יוחזרו שטחים, זכאים לבטא את דעתם האישית בעד או נגד. אותו הטיעון עומד לזכותם של תושבי צפון הארץ ואצבע הגליל במידה שסוריה ואירן תשבנה על מורדות הגולן. בנוסף, כלל תושבי הארץ יהיו זכאים להבעת דעתם בנוגע למאגר מי השתייה של ישראל, הנמצא כידוע בצמצום רב, במידה שיעז מישהו למסור את חוף הכינרת ונביעות רמת הגולן לידים אירנו-סוריות בלא שיאמר העם דברו קודם לכן. וכל זאת עדיין בלא שהתייחסנו כלל לגורלם של 35,000 אחינו, תושבי רמת הגולן.