60 השנים האחרונות, לטעמי, היו צריכות להוביל לעשיית פורום של דו-שיח פוליטי-חברתי-תקשורתי, מה שבעצם מקיף את כלל המרבדים של החברה הגרמנית, כך שיבדקו ויראו מה הם עשו 60 שנה? איך גרמניה תפקדה 60 שנה לאחר החורבן שנותר מהרייך השלישי? לעניות דעתי, העיקרון שצריך להנחות הוא - להיכן נעלמה הלאומיות הגרמנית ב-60 השנה האחרונות? ומה היא בעצם הלאומיות הגרמנית היום?
דוגמה יפה לדעתי, שאני מאמין שכל אחד היה יכול להתייחס אליה, זה לגבי תחרויות ונקודות של אירועים בינלאומיים וחברתיים ברמה תקשורתית גדולה שיכולים לבטא את הרגשות של החברה ושל העם, בדגש על האיש הקטן, ומה הוא בעצם חושב על מדינתו.
כשאני מדבר על כך, ישר עולה בראשי המחשבה על תחרות משחקי הכדורגל הבינלאומיים של ארגון פיפ"א, המונדיאל, אשר גרמניה זכתה לארח אותו בקיץ 2006 בשטחה, או התחרות העולמית של משחקי האתלטיקה שגרמניה זכתה לארח השנה בברלין.
גם "האדם הפשוט" היה יכול לשים לב לשינוי שחל באוהדי הנבחרת הגרמנית, הנבחרת הלאומית, אם נדבר על הכדורגל. מה שהוביל לראייה כוללת שבאצטדיונים ברחבי גרמניה נדמה שהעם גאה במה שהוא. אפשר היה לראות באופן ברור את דגלי הלאום של המדינה מתנוססים מעל כל יציע ויציע ברחבי היציעים של גרמניה. אני לא משוכנע שהעם הזה, אותו עם שההיסטוריה של הרייך השלישי הולכת בעקבותיו, היה מסוגל בתקופת המלחמה הקרה לעשות כדבר הזה. הפחד והחשש שלטו מאוד בתקופה ההיא על העם, מה גם התקשורת ונקודת הזמן לא חסכו שפטים מהגרמנים.
אותו דבר אפשר לומר על אליפות העולם באתלטיקה, ברלין 2009, שאותה גרמניה זכתה לארח בכבוד ובהדר. אפשר היה לראות שהאזרח הפשוט חוזר ללאומיות אותה איבד ב-60 השנים האחרונות. למשל - הדגל הגרמני המתנוסס לו על חלונות הבתים בזמן תחרויות הריצה ברחבי הבירה הגרמנית, שאין ספק שהרבה פלשבקים מחזירים את התמונה לדגל הנאצי, אך לאלף אלפי הבדלות מדובר בדגל הגרמני, דגל עם שייכות אחרת ונסיבות אחרות, אף על-פי שהוא אותו דגל היסטורי שהנאצים לא זכו או לא רצו להשתמש בו.
על-פי סקר של מכון הזהות הגרמני בדיסלדורף - רוב מוחלט של העם הגרמני גאה בעצם היותו "אדם גרמני", בנוסף לעובדה שרוב העם הגרמני חושב שעל העם להיות יותר גאה ובטוח בזהותו הלאומית אתנית. מדובר בהחלט בדבר משמעותי שלא נראה או נשמע בגרמניה במהלך כל שנותיה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
בסופו של דבר, כשמסתכלים בפרספקטיבה של זמן, טרם הצליחו בגרמניה להגיע לקונצנזוס חברתי, כלכלי ופוליטי כלפי האופי המאוחד של המדינה ממזרח ומערב גם יחד, כאשר לטענת רבים זו אחת הבעיות המרכזיות שלה לאחר 20 שנות איחוד מדיני ופוליטי ו-60 שנה להקמת הרפובליקה הפדראלית.
לסיכום אפשר לציין - גרמניה של היום יותר פתוחה לעברה, מסוגלת להבין ולהצטער באופן יותר ממשי, והיא עדיין אחת, אם לא המרכזית והחשובה ביותר, במדינות אירופה. גרמניה מדינה פתוחה וליברלית, חופשית ובעלת גישה כלכלית רחבה לפתרון בעיות, מדינה שמתויגת כשמרנית ובראשה עומדת אישה, ועוד אישה שגדלה במזרח המדינה שלצידה עומד הומוסקסואל מוצהר כסגנה. מדינה שמצליחה לעשות את הצעדים הדרושים להוביל את עצמה לדרך הנכונה מבחינתה.
עדיין, על גרמניה להתמודד באופן ממשי עם ניצני האנטישמיות שמתגלים במדינה, ולדאבוני טרם נעשה משהו ספציפי למען מיגור התופעה. אך מנגד, ממשלתה של אנגלה מרקל עושה לא מעט למען מיגור האנטישמיות בדרכים העומדות לרשותה. ממשלת גרמניה עושה הרבה למען הזיכרון של השואה, למען המאבק בשנאת הזרים, אך חשוב מכל וזאת המטרה הראשונה של ממשלת גרמניה - לחנך ולהשקיע במערכת החינוך למען החדרת נושא השואה לנוער הגרמני והילדים של היום במסגרת בתי הספר ובאמצעות "שטיפת מוח" כפי שעברו אזרחי מערב גרמניה בנושא בעבר. כל זה נמדד מאחר שאותו הנוער של היום, מסיבה לא מובנת, מוקסם מלאומניות נאציונל-סוציאליסטית שהיא ההפך הגמור מהלאומיות הגרמנית החדשה שלא מתביישת להתגאות במדינתה, בדגלה, בהמנונה ובהיותה מדינה גרמנית מתחדשת במאה ה-21.
