"השלום דורש אחריות והקרבה, אנחנו חייבים להתחיל ולהודות באמת הקשה, שלא נצליח למגר סכסוכים אלימים בימי חיינו. יהיו זמנים שבהם אומות, יחד או לחוד, יגלו שהשימוש בכוח אינו רק חיוני, אלא גם מוצדק מוסרית.
שלא תהנה טעויות – הרוע קיים בעולם. תנועה לא אלימה לא הייתה עוצרת את הצבאות של היטלר. משא-ומתן לא ישכנע את מנהיגי אל-קאעדה להניח את נישקם. להגיד שכוח לפעמים חיוני זו אינה קריאה לציניות אלא מודעות להיסטוריה, לחוסר השלמות של בני האדם ולמגבלות התבונה".
נראה שרק רטוריקן מעולה, מנהיג בעל שיעור קומה מסוגל היה לכתוב את הדברים האלה וגם להקריא אותם בקול בפני אומות העולם.
זה לא היה נאום של ראש ממשלת ישראל בדבר הנחיצות להלחם ברוע ולהוכיח שיש מצבים בהם השימוש בכוח חיוני. זה גם לא היה נאום של מנהיג ימני בכנסת ישראל בעת התפלמסות עם אנשי שלום עכשיו בדבר הצורך להבין "שעל חרבנו נחיה" עוד שנים רבות. זה היה נאום של מנהיג המעצמה הגדולה בעולם בעת קבלת פרס נובל לשלום בשבוע שעבר.
נראה היה שארה"ב צריכה להתעמת עם שתי מדינות טרור, אפגניסטן ועירק, עם הטראומה של אלפי הרוגים מפיגוע טרור כדי להבין את מה שאנו מבינים כבר כמעט מאה שנים.
נראה רק שהסקת המסקנות של אובמה היא סלקטיבית, מה שהגיוני ומותר לארה"ב בלחימתה בטרור אינו נכון ומותר לישראל בלחימתה בטרור. ואנחנו כל עוד חיינו תלויים בדבר על חרבנו נחיה.
