בפאנל, מהמשובחים והאינטליגנטים שבהם, פרשו קרני, לפיד ופלוצקר, ביומה השני של ועידת העסקים, את משנתם בנוגע למערכת החינוך בישראל ועתידה. השלישייה דיברה רהוט, ישיר, ערכי ומשכנע. הקהל ישב והאזין בדממה דרוכה והעניק להם מחיאות כפיים סוערות בסיום, כיאה לדוברים בעלי חזון, מנהיגות, יושרה וכושר ביטוי. חבל רק שבבוקר שעסק בחינוך לא עלתה על הבמה אפילו אישה אחת. פשלה של מארגני הוועידה? טוב, מה חדש? נשים נחשבות כנראה ראויות לוועידת עסקים רק אם הן נשות עסקים. נשים רציניות שעוסקות בנושאי חינוך, זה כבר יותר מדי לוועידת עסקים. אפילו אם מדברים חינוך.
אבל מעבר לפן המגדרי הבוקר החל בפאנל מזהיר.
קרני, כתב גלובס בוושינגטון, נתן את יריית הפתיחה. זה הזמן להעזה ולא לקמצנות, הייתה התמה המרכזית. קרני לא השווה, רק ציין שבארצות הברית ניתנה תוספת אדירה של משאבים לתקציב החינוך דווקא בעת המשבר כלכלי . 4.35 מיליארד דולר לבתי ספר שיזכו במכרז על הצעותיהם לשיפור החינוך. תוכנית המרצה כלכלית שכמוה לא הייתה מעולם. מימון החינוך כחלק מהטיפול במשבר הכלכלי. הקהל נאנח בשקט. אבל משהו התחיל להתעורר בחלל האולם בדיוויד אינטרקונטיננטל. אחר כך קרני הסביר את שיטת בתי הספר המורשים (Charter Schools), דיבר על המשימה להפוך אוניברסיטאות למכוני מחקר, על המחיר ששילמנו בשל הפניית העורף לאמצעים ועל ואקום הסטנדרטים בחברה הישראלית. קרני בנה את נאומו כפאזל מבריק תוך שהוא משלב מחקרים עדכניים, ציטוטים מספרים חדשים, ונתונים כלכליים. מזהיר. הקהל היה נרגש.
אחריו עלה פלוצקר. בלשון חדה ובהומור משובח היתל באנשי ונשות העסקים וסובב אותם על האצבע הקטנה. אין לנו בעיות כלכליות, טען פלוצקר, רק בעיות חברתיות. כל כך פשוט וכל כך נכון. טוב אז מה עושים? ראו זה פלא, לפלוצקר היו כמה הצעות. פשוטות וחכמות. בעיקר אמר, צריך להתעמת עם המיגזר החרדי המגדל נוער שיצא נכה חינוכית והשכלתית. הקהל נאנח בשקט. אבל בחלל האולם כבר הורגשה סוג של תקווה. אופטימיות זהירה, אולי. וואלה, מדברים פה לעניין. רואים את הבעיות ומנתחים אותן. מציעים כיצד להתמודד...לא יאומן!
ואז עלה לפיד ונתן את הפינאלה. לפיד יודע שתמונת ילד חזקה מאלף מילים. אז הוא שרטט אותה לקהל המהופנט. איזה ילד? זה שמאיים על גדעון סער! הילד שלמרות כל התנאים הקשים בהם הוא חי, מצליח ללמוד, מצליח שלא להיגרר לפשע. הילד שהמערכת מגדירה ככישלון משום שאין לו תעודת בגרות. העדר אמון, טען לפיד בחן ובלהט אופיינייים, זה הבסיס להתנהלות מערכת החינוך. לא מאמינים בילדים וברצונם הטבעי ללמוד. לא מאמינים במורים וברצונם האמיתי ללמד ולחנך. אז עושים בגרויות. ישראל, כך לפיד, ויתרה על הרצון ללמד תמורת פרסום הישגים. הקהל כבר היה בסוג של קתרזיס כשלפיד הזכיר את הבגרות בתושב"ע לדרוזים וזעק כלפי שר החינוך שישב בשורה הראשונה, תעשו טובה לכולנו, תרדו כבר מהבגרויות, ותתחילו ללמד...
מחיאות הכפיים הממושכות שקדמו לעלייתו של שר החינוך לבמה היו שייכות עוד לקודמו. לפיד כזכור. אבל סער יכול היה להנות מתוצרי הבוקר. הקהל היה מבושל, צמא, אוהד. עכשיו היה הזמן למילים אמיצות, לחזון. אבל סער? זה בחר ראשית להתנצח עם לפיד. למי שמבקש להמחיש אנטי קליימקס, זה היה שם. אחר כך דיבר על מכסות פרישה, רכיב תוספתי, תפוקות, תוכניות עבודה, ביקוש והיצע, מודל תקצוב, פנסיה, תקשוב. מילים של פקיד מוכשר. חזון? אפילו לא שמץ. שאר רוח? אפילו לא רמז. הקהל היה הרוס. עננת האופטימיות נגוזה לה לאיטה והאולם התמלא בפטפטת חרישית ומיואשת. מחיאות הכפיים היו מנומסות. לא יותר מכך.
ואז הגיע נתניהו. המארגנים בקשו מהקהל לקום לכבוד ראש ממשלתנו. לקום? כללי טקס חדשים? ככל הידוע לי קימה נהוגה רק לכבוד נשיא המדינה. בגלובס החליטו כנראה להרחיב את הנוהג ולהחילו גם על ביבי. הקהל היה כל כך נרגש שציית להוראה. טוב, למה להתעסק בקטנות? אומרים לקום, אז קמים.
אפשר עוד היה לתקן את הנזק. הסיפתח המרשים של הבוקר עוד עמד באוויר האולם. אבל נתניהו שפעם עוד נאמר להגנתו שלדבר לפחות הוא יודע, נראה ונשמע עייף. לא מנהיגות, לא להט, לא חזון, לא חינוך. אפילו לא נאום מוצלח. קודם צמיחה אחר כך חינוך. אמר וריסק כל שביב אמונה ותקווה שנדלק במהלך הבוקר. ואל תטעו. נתניהו מתכוון למה שהוא אמר. חינוך? לא עכשיו. בארצות הברית לא מחכים לצמיחה כדי להשקיע בחינוך. הם כנראה לא מבינים. לא בכלכלה ולא בחינוך. מאכזב, ומייאש. תמימות מצד הכותבת? יתכן, אבל לכל מי שיטען שמה שרואים משם לא רואים מכאן, ראו הפניות למנהיגים מזן שונה במקומות אחרים בעולם. אפילו נידחים כמו ארצות הברית של אמריקה.
קרני, סבר ופלוצקר, איפה שאין תקווה, עדיף לא להשלות. רוצים להשפיע? לכו לפוליטיקה! יחימוביץ כבר סללה את הדרך.
