בראשית דבריי אני מבקש להביע את הסתייגותי הנמרצת מכל סוג של סירוב פקודה בצבא, ומתנגד להכנסת פוליטיקה לצה"ל (אם כי בן-גוריון היה זה שהכניס לצה"ל ולמינויי הפיקוד הבכיר שיקולים פוליטיים). אני מבקש גם לצטט את אבא אבן (בהתייחסותו לפלשתינים) שאמר שהם אומרים "הכל התחיל כשהוא החזיר לי אגרוף". וכאן המקום להזכיר לעצמנו איך הסרבנות החלה בכלל.
במלחמת השחרור המנון הפלמ"ח (השמאלני) היה: מסביב יהום הסער, / אך ראשינו לא ישח / לפקודה תמיד אנחנו, / תמיד אנו, אנו הפלמ"ח. / ממטולה עד הנגב, / מן הים עד המדבר כל בחור וטוב - לנשק / כל בחור על המישמר! / נתיב לנשר בשמיים... וכולי. הם היו שמאל אמיתי - כלומר סוציאליסטי ולא תמכו באויב או "נלחמו על זכויותיו הלגיטימיות" ולא נלחמו "נגד הכיבוש". אחר-כך נתפסו מרגלים (ישראל בר, אודי אדיב, פרופ' סיטה, פרופ' קלינגר, מרדכי וענונו ואחרים) - כולם בעלי השקפות קומוניסטיות (שמאלניות).
עד אחרי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה, לא ידענו מהי סרבנות, פרט למקרים בודדים של פציפיסטים. לאחר מלחמות אלה החלו לנבוט פה ושם סרבנים. תופעה שהתרחבה עד כדי סרבנות המוסווית כהשתמטות משירות צבאי תמורת תשלום (כבד) לפסיכיאטר הטוב ביותר שאפשר לקנות.
באשר לסרבנים די אם נזכיר כמה עובדות:
- ב-1982 הוקמה עמותת "יש גבול" שהטיפה לסרבנות.
- יוסי שריד הצהיר שאם יתנו פקודה לפנות כפר ערבי, הוא יסרב פקודה.
- הסופר עמוס עוז הצהיר שהוא ישכב לפני שרשראות הטנקים שיתקפו ערבים.
- ומאיר שלו וא.ב. יהושע הצטרפו למקהלה כקולות רקע (Support voices).
- 13 לוחמי סיירת מטכ"ל חתמו על מכתב שהם מסרבים לשרת בשטחים.
- 50 קצינים הקימו את העמותה "האומץ לסרב".
- יותר מ-25 טייסים במילואים חתמו על מכתב סירוב לשירות מילואים בשטחים.
- טוב יהיה להזכיר את מכתבי השמיניסטים (שלושה או ארבעה) כי הם יסרבו לשרת בשטחים, או אף להתגייס לצה"ל מתוך התנגדות לכיבוש.
חכם על רבנים גילויי הסרבנות אצל החיילים הדתיים החלו כשהצטוו לפנות את התושבים למען ההינתקות. גם אז רבנים הורו לסרב פקודה, אך הוראתם נפלה על אוזניים ערלות וכל עם ישראל גינה את הרבנים הללו כפי שגינה את הוראת הסרבנות של הרב דרוקמן, ראש ישיבת ההסדר "הר ברכה". דבר שאינו מנקה את
אהוד ברק בהפעלת כוח בלתי-סביר נגדו. בסיכומו של דבר, הרב התנצל והסביר את דבריו אם כי בקול ענות חלושה אך הבין ששגה.
אבל הטימטום הביורוקרטי של סגן שר הביטחון,
מתן וילנאי, שסירב לקבל את מכתב ההתנצלות, באמתלה שהמכתב הגיע באיחור של שעה וחצי... נו, באמת... זה שווה שסע בעם? גם ההשכחה בנוסח האינדוקטרינציה הסובייטית שמי שזרע את זרעי הסירוב היו דווקא מאנשי השמאל, ומנפחים את הניגוח המגוחך בין ברק לבין הרב דרוקמן מעבר לכל פרופורציה. אבל ברק (נפולאון בעיני עצמו), משיקולים פוליטיים פנים-מפלגתיים, החליט להיות גיבור על רבנים. ועוד: איזה שר ביטחון חכם היה שולח חיילים בני מתנחלים לגרש את משפחתו מביתו? אם ברק היה רוצה, כל הפארסה הזאת היה נמוגה כלא הייתה. אך ברק גם לא חשב מה זה אומר לאויב הפלשתיני. הוא נשאר מח"ט טוב ולא יותר מזה.
