"ההרגשה לקבל את ההודעה על עוד פיגוע היא נוראית. הכל חוזר אליך. המראות, הריחות. זה נוראי. זה הדבר הכי שנוא עלי בעבודה. אני יודע בדיוק מה מצפה לי. כשזה קורה עוברת בי תחושת בחילה, לעתים אני אפילו מקיא, אבל אני יודע שזה חלק מחובתי העיתונאית ואי-אפשר להתחמק ממנה". כך מתאר עיתונאי ישראלי את הרגע שבו נדרש לצאת לשטח ולסקר פיגוע טרור. זהו רק קמצוץ מחוויותיו של עיתונאי אחד. בישראל פועלים עשרות עיתונאים אחרים שנדרשו לסקר בעשור האחרון פיגועים בלי שיקבלו הכנה נפשית מוקדמת כלשהי.
הציטוט שלעיל לקוח מעבודת תיזה שהגיש העיתונאי דדי מרקוביץ' למחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיית ד"ר צבי רייך. מרקוביץ' ביקש לבדוק עד כמה נפוצים תסמינים פוסט-טראומתיים בקרב עיתונאים שסיקרו פיגועי טרור. תוצאות המחקר מדאיגות. כמחצית מעשרות העיתונאים שנחשפו לפיגועי טרור במסגרת עבודתם והסכימו לקחת חלק במחקר "סובלים מסימפטומים של הפרעה טראומתית חמורה, הדורשת התערבות קלינית", קובע מרקוביץ' בעבודתו. התסמינים כוללים בין היתר נדודי שינה, תחושת חוסר סיפוק כללית, קשיים בעבודה ואף ליקויים בתפקוד המיני.
"הייתי מעל חמש שנים בירושלים, משנת 2002, בתקופה של הפיגועים הכי קשים", אומר מרקוביץ', כיום עורך רשת המקומונים של מעריב ובאותן השנים עורך "כל הזמן", המקומון הירושלמי של הרשת (מאז קיום הראיון בשבוע שעבר, מונה מרקוביץ' לעורך מוסף השבת של מעריב). "כחלק מהמציאות הירושלמית אתה נמצא כל הזמן בפיגועים. המערכת בירושלים נמצאת ברחוב הלל, ובשליפה אני יכול לספר לך על שבעה פיגועים שקרו מאה מטר משם".
בזמן אמת, משחזר מרקוביץ', יצא גם הוא אל זירות פיגועי הטרור, בין אם מתוך סקרנות פשוטה ובין אם כדי לעזור לצוות העיתונאים ששלח לסקר את האירועים. כשחזרו למערכת, לאחר שסיימו לתרגם את ממצאיהם לידיעות וכתבות, מאמרים ודיווחים, החל לשים לב לתופעות לוואי.
"לפעמים ראית שקיימת בעיה", הוא נזכר, "פרצופים של אנשים, כולם מדברים על המראות ועל הריחות. הבהלה". לדבריו, החשיפה של חברי המערכת לפיגועי טרור הובילה למצב שאפילו פינוי מכולות זבל היה מקפיץ אותם. עם זאת, הוא מסייג, בזמן אמת, כשאירוע רודף אירוע, אין פנאי להתעסק בתופעות הלוואי, בוודאי לא באופן מסודר ומערכתי.
רק לאחר ששככו פיגועי הטרור, החליט לבדוק לעומק במסגרת לימודי התקשורת שלו את השפעותיהם על מי שסיקרו אותם. הוא פנה ל-60 עיתונאים מכלי תקשורת שונים - מהרדיו, מהעיתונות המודפסת, מערוצי הטלוויזיה ומאתרי האינטרנט - וביקש מהם למלא שאלונים סטנדרטיים שנועדו למדוד את תגובתם הפסיכולוגית לאירועים טראומתיים. לצד השאלונים הוסיף שאלות ממוקדות משלו, וקיים ראיונות עומק עם שישה מהעיתונאים. התוצאות, כאמור, העלו כי כמחצית מהנחקרים סבלו כתוצאה מסיקור הפיגועים מבעיות נפשיות הדורשות טיפול.
"הביזור הגיאוגרפי של מעשי הטרור ברחבי המדינה הביא לכך שמרבית העיתונאים הישראלים שנחשפו לזירות טרור אינם דווקא אלה הממונים על נושאים ביטחוניים, כמו כתבים צבאיים, שהכשרתם עשויה לסייע להם בהתמודדות עם המשימה, אלא כתבים מקשת רחבה של תפקידים, ביניהם כתבים מוניציפליים, כתבים לענייני משטרה, כתבים לענייני בריאות ועוד", כותב מרקוביץ' בעבודתו, ומונה את שלל ההבדלים בין עובר אורח שנקלע במקרה לאזור שבו התרחש פיגוע טרור ובין עיתונאי שנשלח לשם, פעם אחר פעם, במטרה לברר את פרטי הפרטים של האירוע ולדווח עליהם במהירות האפשרית.
למעשה מרקוביץ' מתאר מציאות שבה עשרות רבות של עיתונאים, שנחשפו כך או אחרת לפיגועי הטרור בשנים האחרונות, ממשיכים לעבוד במערכות החדשות ולסקר באופן יומיומי את תחומם, בלי לקבל טיפול נאות לבעיותיהם הנפשיות, ופעמים רבות בלי לדעת כלל כי הם זקוקים לטיפול כזה.
מה סיפרו לך העיתונאים שאיתם קיימת ראיונות? "כל עיתונאי דיבר על אירוע אחר. לכל אירוע יש האנקדוטות שלו, אבל בגדול כולם דיברו על הריחות ועל התמונות הקשות ועל הסיוטים בלילה שאחרי. היו גם כתבים וצלמים שדיברו על האדישות או ההומור השחור שצץ בעקבות הפיגועים".
הופתעת? "הופתעתי מהעוצמה. 52% מהעיתונאים זה נתון מדהים. אף אחד לא מכין עיתונאי מוניציפלי בירושלים לאפשרות שיש פיגוע. להבדיל מפרמדיק שמגיע לזירת אסון, מאיש זק"א שמגיע לזירת אסון, אפילו מכבאי. עיתונאי לא בנוי לזה, וכשהוא נתקל בדבר כזה, זה בא לו בבום. בעולם מטפלים בעיתונאים שעברו חוויות טראומתיות, ונראה לי מאוד מוזר שבמדינה שחווה פיגועים לא מטפלים. לא צריך לחכות שהפיגוע יקרה. אנחנו חיים במדינה שאנחנו יודעים שהפיגוע יקרה, זה רק עניין של זמן. לכן צריך להיות מענה ממוסד".
כדוגמה לטיפול ראשוני מפנה מרקוביץ' לאתר שפיתח ד"ר אנתוני פיינשטיין,
conflict-study.com, ונועד לאפשר לעיתונאים לבחון באופן אנונימי את מידת ההשפעה של אירועים שסיקרו על מצבם הנפשי. עיתונאים שנמצא כי הם לוקים בתסמינים פוסט-טראומתיים מופנים לקבלת עזרה מקצועית. "צריך לבדוק את השפעת הטראומה על הסיקור", הוא מוסיף, "אפילו של מקרים לאומיים בכלל. איך עיתונאים כאלה מתייחסים לפרשת גלעד שליט או לנפילת טילים. באילו מלים הם משתמשים. אני מאמין שזה משפיע, אני לא יודע איך, אבל אני בטוח שאפשר יהיה למצוא עקבות".
