|
את נמרודי מאשים רגב כי בשורה של החלטות כושלות, החל מעריב לצלול לתהומות, עד כדי סכנת סגירה. "כשגוסינסקי קנה 25 אחוזים מהעיתון, היה זה לפי שווי של 340 מיליון דולר. השבוע עמד שווי השוק של מעריב בבורסה על כ־36 מיליון דולר. נמרודי נכשל - אז למי הוא בא בטענות? מי ניהל את העסק? מר נמרודי ניסה שוב ושוב, במהלך שלוש השנים האחרונות, למכור את עיתונו למשקיעים - כולם מחו"ל. גאידמק, פטרקצישווילי, בלווטניק. כולם בחנו את העסקה - ולא קנו. כן, גם למר אדלסון הוא ביקש למכור את העיתון, במלואו. ולא הצליח. עכשיו הוא רוצה לאסור בחוק אחזקת עיתון בידי תושב חו"ל? הוא לא מכיר את המילה 'צביעות'?". "פטריוטיות היא מילה נשגבת", המשיך רגב, תוך הוא רומז להיעדר תכונה זו אצל המתחרים. "אז למה הם מנופפים באזרחותם הישראלית? אם הם כל כך פטריוטיים, למה, לפי ההיגיון הזה, הם לא דורשים לאסור על תושבי חו"ל ועל קרנות השקעה זרות לרכוש שליטה בבזק או בבנקים, או בחברות סלולר, עם תשתיות קריטיות למדינה? כנראה משום ש מוזס ונמרודי לא מתחרים שם".
|
|
אחרי שסיים להפליא בעורכים המתחרים את מכותיו, מתפנה רגב להתייחס לגופה של הצעת החוק. במרכז טיעוניו הפגיעה לכאורה המסתמנת ב חופש הביטוי, שאין לפגוע בו - למעט במקרי קיצון. למרות ששמו של ישראל היום כלל אינו נזכר בהצעת החוק בעניין העיתונות, סבור רגב שמדובר בהצעת חוק אשר נועדה לפגוע בעיתון אחד בלבד - ישראל היום. באשר לטענה ההגיונית, אותה הוא מכנה "גלגול עיניים מתחסד", כי מן הראוי להחיל על העיתונות הכתובה אותן מגבלות בעלוּת החלות על הטלוויזיה והרדיו, השיב כי קיים הבדל מאחר שעיתונות אלקטרונית פועלת במצב של משאבים מוגבלים של תדרי שידור, ועל כן רשאית המדינה, בבואה להקצות את המשאבים הללו, להטיל דרישות ומגבלות על בעלי התקשורת האלקטרונית המבקשים הקצאה וזיכיון. "אין כך הדבר באשר לעיתונות המודפסת: לא נעשה בה שום שימוש במשאב ציבורי. עיתונות היא משאב בלתי מוגבל - ואין שום הצדקה להגביל את חופש הביטוי. כך זה בכל מדינה דמוקרטית: מי שרוצה להקים עיתון - זכותו. מי שרוצה לכתוב בעיתון - זכותו. מי שרוצה לקרוא את הדעות הללו - זכותו. העיתון "ישראל היום" טוען להיותו משרת את הערך של חופש הביטוי ("אם דעות המובעות בו אינן לרוחם של בעלי ידיעות אחרונות ומעריב, זו הבעיה שלהם. הם מנסים לכפות על הציבור אג'נדה שלפיה 'עיתונות' משמעותה אחת: לפרסם מה שהם רוצים לפרסם, לקדם עמדות שהם רוצים לקדם, לרומם אישים שהם רוצים לרומם, לפגוע במי שהם רוצים לפגוע. תחרות הוגנת בכיכר השוק של חופש הביטוי? זה מעניין אותם כקליפת השום") ואת ערך חופש המידע בפרסמו ידיעות ותחקירים שאחרים אולי מסתירים או מצניעים. "את הידיעה החשובה, ללא תקדים, על החלטת היועץ המשפטי מזוז להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט פרסם ידיעות אחרונות לא בכותרת ראשית, אלא בידיעת הפניה קטנטונת, כזו שבה לעיתים מדווחים על מזג האוויר. ובמעריב, שם חגגו לעצמם הבעלים לפני כחודשיים 'מופע הצדעה' במלאת 100 שנה לחברה האם 'הכשרת הישוב' - הקדישו לאירוע עמוד שלם ביום שלפני, שלושה עמודים שלמים ביום שאחרי ושני עמודים נוספים יומיים לאחר מכן. למה? ההסבר אולי טמון בתמונות שהודפסו: עפר נמרודי עם בעלת הבנק שמממן את מעריב, ועפר נמרודי עם מנכ"ל אותו בנק, ואותו נמרודי עם איש העסקים המפרסם הראשי בעיתונו. חשוב לציבור? לא ממש. חשוב לאינטרסים הכלכליים של משפחת נמרודי? סביר להניח".
|
|
עורך ישראל היום אף ציטט מדברי ההסבר להצעת החוק בהם נאמר: "הניסיון מלמד כי לבעל השליטה בעיתון עשויה להיות השפעה מכרעת על טיבו של העיתון ותכניו, לרבות אפשרות להשפעה מתמדת ומשמעותית על מדיניות העיתון... פועל יוצא מכך שבידי בעל העיתון ועורך העיתון יש היכולת להשפיע בין היתר גם על סדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי במדינה". לדבריו, ניסיונם של השניים מדבר מגרונם. "זה עולם המושגים שלהם. כך בדיוק הם פועלים בעיתונים שבבעלותם: מתערבים, משפיעים, משתמשים. מכתיבים סדר יום שנוח להם ולעסקיהם. בולמים תחקירים על מעשי עוול ושחיתות של מי שהם חפצים ביקרו; מפגיזים בכתבות שליליות את מי שאינו נוח להם. לא רק משוטטים במסדרונות השלטון, אלא מנסים לקבוע מי יאייש את משרות השלטון: ראש ממשלה, שרים, מנכ"לים. הקוראים אינם מודעים ברוב המקרים ל'אלכסונים' הנמתחים הרחק מעיניהם: לקשר האפל, שסופו מיתרגם לכוח, עוד כוח". משנוכחו כי אינם מצליחים - ממשיך מאמר המערכת - הם הולכים לכנסת ומשתמשים בתרגילים ישנים, שתודות ל"ישראל היום", כבר לא עובדים, "כי פעם, כשנוני מוזס רצה להשפיע על מינוי שר משפטים - הוא הצליח. היום, כשניסה להשפיע על מינוי יועץ משפטי - הוא נכשל. האיש שראה עצמו כראש הממשלה האמיתי של ישראל, למרות שאיש מעולם לא הטיל בקלפי אפילו קול אחד עבורו - לא מאמין שהמשחק הזה נגמר".
|
|
אשר לטענה של תחרות לא־הוגנת בהיות ישראל היום עיתון המחולק ללא תשלום, מפנה המאמר לכך שבכל מדינה דמוקרטית קיימים עיתונים כאלה. "בלונדון, רק באחרונה, הודיע עיתון 'איבנינג סטנדרד', בעל היסטוריה של 182 שנה, כי הוא הופך לעיתון המחולק ללא תשלום. למה? כי אם העיתון טוב, המודל הכלכלי הזה מצליח, בעוד שעיתונים לא טובים - נכשלים. גם נוני מוזס הוציא עיתון ללא תשלום: '24 דקות' קראו לו, והוא נכשל ונסגר. ואת 'כלכליסט', עוד פרויקט לא מוצלח, מפיצים עכשיו לפחות לחלק ממנויי 'ידיעות' - ללא תשלום. ועיתון חינם בתחנת דלק או בסופרמרקט - זה לא היה רעיון של המוזסים והנמרודים? אתרי האינטרנט הם, עדיין, ללא תשלום. אז אם יקום אתר שיצליח יותר מ־Ynet - גם אז ינסה מר מוזס להעביר חוק בכנסת שיאסור תחרות?". עורך ישראל היום מגלה כי לעיתונו אין מדור ברנז'ה ואין כתב ברנז'ה. "לטעמנו, ועם כל הכבוד לתחום שבו אנו עוסקים - אין שום הצדקה ציבורית לעסוק ברכילות על קומץ אנשים שרובם, פרט לכמה כוכבי מסך, אינם מוכרים לציבור. אבל אם יש עניין ברנז'אי שבו אנו גאים, זו העובדה שכתבים ובעלי טורים, רבים וטובים, אנשים שמקומות כמו ידיעות אחרונות ומעריב לא רצו בהם כי הם עמדו בזקיפות־קומה מול ההתערבות מצד הבעלים - באים אלינו". גם נחום ברנע לא יוצא נקי: "מתאים למוזס שבכיר כותביו וחתן פרס ישראל לתקשורת, נחום ברנע, מתייצב בעיתון גלובס, שבעליו הוא בעל מניות ושותפו של מוזס בידיעות, ותוקף את עיתוננו, ואת עמיתיו לשעבר, כאילו לא היו הם בין כוכביו של אותו נוני עד שסירבו למלא את תכתיביו".
|
|
באשר לעניין בעלים תושב ישראל, הסתייג רגב מהמלצת ועדת צדוק ולפיה בעלי העיתון לא יהיה תושב חוץ. "ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם לא אוסרים על תושב חו"ל להיות בעלים של עיתון. וראו רופרט מרדוק, למשל: אוסטרלי, שרכש עיתונים בכל רחבי העולם. לימים, קיבל אזרחות אמריקנית, ועדיין הוא הבעלים של עיתונים ותחנות טלוויזיה סביב העולם כולו". בנקודה זו התפנה רגב לגונן על מעסיקו: "איני מדבר בשם משפחת אדלסון, אבל כל מי שמנסה לפגוע בה - שיתבייש. מר שלדון אדלסון, יהודי חם ואוהב ישראל, ורעייתו ד"ר מרים אדלסון, תרמו מהונם למטרות מופלאות בארץ: מ־100 מיליון דולר לפרויקט 'תגלית' ועד 25 מיליון דולר למימון 'יד ושם' ומטרות אחרות. ד"ר מרים אדלסון היא ישראלית שנולדה בארץ, שירתה בצבא, למדה כאן רפואה, עבדה בבתי חולים ומפעילה בישראל עד היום מרפאה לגמילה מסמים". באשר לטענה כי התחרות אינה הוגנת, מאחר שחלק נכבד מהונו של מוזס מגיע מכספי הימורים בקזינו, לא התייחס עורך ישראל היום, ושב לתקוף את המתחרים תוך שהוא מציין את עניינו של מו"ל עיתון הארץ. "עמוס שוקן הקים את עיתון 'חדשות', שלא התחבב על הציבור - וכשזה נסגר, התמודד בעצמו עם ההפסד. כיום יש לו שותף ב'הארץ'. תושב חו"ל, מגרמניה".
|
|
רגב מפנה את תשומת לב הקוראים לתגמול אותו קיבלו הח"כים שתמכו בהצעת החוק בכך שתמונותיהם יתנוססו בהבלטה. "ראו כיצד גומלים ידיעות ומעריב לאותם ח"כים שהתגייסו למענם: תמונותיהם מפארות את עמודי החדשות בשני העיתונים הללו. לא זו דרכנו. אנחנו לא כאן בשבילם. אנחנו כאן בשביל הקוראים. ומשום שהצלחנו, הם רוצים לחוקק חוק נגדנו. חוק שמשמעותו כי עיתון בערבית במזרח ירושלים, שבעליו יושבים במדינות ערב - יכול לצאת לאור, באישור הכנסת. אבל ישראל היום, עיתון ישראלי, בעברית, שתפוצתו, מעכשיו גם בסוף השבוע, יותר מרבע מיליון עותקים - לא יכול", סיכם.
|
|
