על גבירים ואביונים

טלוויזיה מוסתרת מאחורי מראה. קירות אלומיניום דיגיטליים. גשר כבלים מהמרתף. אווירת חוף ים במשרד. אלו רק כמה מדרישות האלפיון העליון לעיצוב מגוריו ומשרדיו ("כלכליסט", 17.12). בשני עמודי הכתבה הזאת ובתמונות הנלוות אליה, יש הכל פרט לדבר אחד: ספריות. אז הלקוחות הללו הם לבטח בעלי המאה, אך ספק רב אם הם גם בעלי הדעה.

בשבועות האחרונים התקשיתי לגבש דעה בסכסוך הארוך בין חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב לבין הוועד המנהל. מצד אחד, אי-אפשר להגיד לתורמים שיתנו כסף וישתקו, בפרט אם הם סבורים שיש כשלים. מצד שני, הוועד המנהל הוא שצריך לנהל ואסור שבעל המאה יהיה אוטומטית בעל הדעה, ודאי לא במוסד אקדמי. אך השבוע עזר לי "כלכליסט" להגיע למסקנה. העיתון פירסם (13.12) דיוקן של בובי גולדברג, היו"ר המיליטנטי של חבר הנאמנים, ממנו הסתבר שבמקביל למלחמתו נגד ליאורה מרידור – הוא גם "הצליח" להביא את הבנק המשפחתי לפשיטת רגל. אז מה הוא בא בטענות למרידור, שמכרה בהפסד את תיק ההשקעות של האוניברסיטה מחשש לספיגת הפסדים כבדים עוד יותר? האם גולדברג היה מקבל החלטה טובה יותר? חוץ מזה, הסתבר שהוא כבר ניהל מלחמה דומה נגד הסוכנות היהודית – מה שמעורר את השאלה האם אין לנו עסק עם לוחם סדרתי, שאולי לא בהכרח רק טובת העניין לנגד עיניו. המסקנה העקרונית היא, שכדאי מאוד שייעשה סדר ביחסים בין המוסדות האקדמיים לבין התורמים. משום שאם התורמים מתחילים להתערב בניהול – מי לידינו יתקע שלא יבקשו להתערב גם בתכני הלימוד ובתוכניות המחקר? נכון ש"החופש האקדמי" הפך להיות ביטוי שבחסותו מתנהלים לא מעט מוסדות אקדמיים בארץ בהפקרות תקציבית וניהולית. אבל עדיין יש למושג הזה, במשמעותו המקורית, חשיבות עצומה ואין למכור אותו – אפילו לא בעד מיליוני דולרים.

שתי ידיעות שפירסם TheMarker ביום 14.12.09 המחישו את הבועה בה חיים המגזר הציבורי ונבחרינו/בכירינו. האחת דיברה על דרישתו הצפויה של עופר עיני לפתוח את כל הסכמי העבודה בשירות הציבורי (שם קוד לשביתות ותוספות שכר). השנייה חשפה את הטיפולים הרפואיים והלא-רפואיים שמקבלים 600 בכירים לשעבר על חשבון המדינה, כולל ויאגרה ומסאז'ים. אתה קורא, משפשף את העיניים, צובט את עצמך ולא מאמין: זה ייתכן? עד כדי כך פשו האטימות, היוהרה והשחיתות? והתשובה היא יחידה ואחידה: כן. בשירות הציבורי לא שמעו על המשבר הכלכלי, לא סבלו ממנו וכעת רוצים תוספות. הבכירים מקבלים שכר העולה פי כמה וכמה על הממוצע במשק, פנסיות נדיבות (גם אם יש להם הכנסות עתק מעבודות פרטיות) והחזרים שאיש אחר אינו חולם עליהם. מסתבר שהקשר בין הון לשלטון הוא לא בהכרח בין שתי קבוצות נפרדות. אפשר לעשות לא מעט הון גם בשלטון עצמו, והכל בצורה חוקית לחלוטין. וזה לא ישתנה, כל עוד בנימין נתניהו תלוי בעופר עיני וכל עוד הפוליטיקאים קובעים לעצמם את תנאי ההעסקה והפרישה. במילים פשוטות: זה לא ישתנה לעולם.

בשבוע שעבר סיפרתי כאן על זליגת המידע בנוגע לפטירתה של חמותי ותהיתי האם הוא דולף מהחברה קדישא. תגובת החברה הגיעה רק לאחר פרסום המדור, ואני סבור שתמצאו בה עניין. "כל עובדי החברה מודעים לכך, כי אין למסור אינפורמציה כלשהי על משפחות הנפטרים לכל גורם מחוץ לחברה. מערכת ניהול הלוויות הממוחשבת של החברה 'ננעלה' על ידינו לפני מספר שנים, כך שבגמר רישום הזמנת הלוויה לא ניתן לחזור לשדה של 'קרובי נפטר'. "השארנו שלושה מסכים בלבד, שדרכם יכולים שלושה עובדים מורשים להיכנס לשדה הקרובים, אם מתעוררת בעיה דחופה, וגם זאת רק לאחר קבלת אישור ספציפי מהסמנכ"ל. עם זאת ברור לנו, כי קיימת זליגת מידע כלשהי המועבר כפי הנראה לגורם אחד, המוכר אותו לקבלני המצבות. "השקענו בשנים האחרונות מאמץ גדול באיתור הזליגה, הגורמת בראש ובראשונה נזק תדמיתי בל ישוער לחברה עצמה. אנו עדיין משקיעים מאמצים רבים באיתור הגורם המדליף, ואנו מקווים כי נאתרו בהקדם האפשרי".

ועוד מאוניברסיטת תל אביב: "כלכליסט" חשף (14.12) את תוכנית ההתייעלות של האוניברסיטה, הסובלת מגרעון שוטף של 67 מיליון שקל. שכרם של חברי הסגל הזוטר יקוצץ, יהיה פחות כסף לרכישת ספרים ופחות כסף למו"פ. ומי היחידים שלא יידרשו לוותר אפילו על אגורה? – חברי הסגל הבכיר, אלו שרבים מהם נהנים גם מהכנסות נאות מחוץ לאוניברסיטה. הסטודנטים והמרצים הצעירים – העתיד של האקדמיה, אלו שעבורם כביכול מתנהלים כל המאבקים נגד הממשלה – הם שישלמו. הבכירים, אלו שנציגיהם מנהלים את המו"מ וגם נושאים באחריות למצבה של האוניברסיטה, ימשיכו ליהנות כאילו כלום לא קרה. גם זה כנראה במסגרת החופש האקדמי.

השבוע התחוללה סערונת-זוטא סביב השתתפותו של גל אוחובסקי ב"שירותרום" של גלי צה"ל, לאור חילוקי דעות בדבר עמדותיו כלפי צה"ל. כרגיל אצלנו, הוויכוח היה על איש במקום על issue ועל הטפל במקום על העיקר. העיקר הוא שאין שום הצדקה למסע השנור השנתי הזה. השנור הפך להיות חלק מה-דנ"א שלנו, והראיה – אנו מורישים אותו לילדינו וממשיכים לשלוח אותם להתדפק על דלתות ולקבץ נדבות. המטרות כמובן ראויות וחשובות, אך במאה ה-21 יש דרכים הרבה יותר יעילות ומכובדות. כאשר העסק מגיע לחיילי צה"ל, הוא כבר משפיל מבחינה לאומית. אם מדובר בציוד שנחוץ לחיילים – ומקובל עלי (במלוא הרצינות) שטלוויזיה, וידאו ו-DVD הם ציוד נחוץ – שצה"ל יקנה אותו. אם הוא אינו נחוץ – לא צריך להפוך לקבצנים בשבילו. זה מזכיר לי שבבית הספר בו למד אחד מילדי, קבוע שלט המנציח את התרומה הנדיבה של יהדות ארה"ב לאבטחת בית הספר. כן, אפילו בשביל זה אנחנו פושטים יד. אם לצה"ל אין תקציב לממן לחייליו את תנאי השירות ואת הפינוקים הקטנים שמגיעים להם, הנה רעיון: לסגור את גלי צה"ל. התחנה הזו מיותרת, לא משרתת את מטרתה, אנטי-דמוקרטית ובולעת עשרות מיליוני שקלים בשנה לטובת מקורבים במדים וכוכבים באזרחי. השירות הגדול ביותר שגלי צה"ל יכול לעשות לחיילים, הוא לא השירותרום אלא סגירת התחנה.