מנקודת ראותו של הציבור, אין ספק שכניסת גורם נוסף לשוק העיתונות המקומית שהידלדל מאוד בעשורים האחרונים היא התפתחות חיובית. יותר תחרות, יותר גיוון במידע, ביטוי עמדות שאינן עולות בקנה אחד עם ממסדי התקשורת השליטים כיום ואפשרות לאזן הן רוח הנכאים העולה מהם והן את מסעות "שטיפת המוח" האידיאולוגית-פוליטית-אישית שלהם - כולם לצנינים בעיני השליטים העכשיוויים של העיתונות המקומית. הגורמים הפוליטיים שנהנו מרוח גבית של העיתונות השלטת כיום, בוודאי אינם מעוניינים לוותר על יתרון זה.
טיעון מופרך נוסף, שמעלים המתנגדים לאדלסון, הוא הצורך לשמור על העיתונות המקומית מ"השפעות זרות". טיעון זה לא רק מופרך, הוא גם צבוע. טיעון זה מובא ללא מצמוץ קל בשעה שארגונים רבים בישראל נתמכים על-ידי כספים זרים (ממשלות זרות, ארגונים זרים, קרנות "תרבות" זרות שבחלקן הן אנטי-ישראליות מוצהרות, תורמים זרים בודדים ועוד), בהיקפים משמעותיים מאוד.
בחסות תמיכה זו מבצעים מהלכים אנטי-ישראלים, מהלכים העומדים בסתירה לחוק ולמדיניות של הממשלה הנבחרת. מהלכים אלה כוללים פרסומים שונים, ארגון ימי עיון וכינוסים, הפגנות, מחקרים וסקרים, מודעות ופעילות חברתית שעיקרה ניסיונות ל"שטיפת-מוח" אנטי-ציונית. אבל לא רק גורמי חוץ עושים זאת, גורמים בעיתונות הישראלית, המבקשים לשמור על בלעדיות יכולתם להשפיע על דעת הקהל בישראל, שותפים בכירים למהלכים אלה. הצורך למנוע השפעות זרות, שאינן מסכנות את ההגמוניה שלהם, לא הטרידה אותם בעבר הרחוק והקרוב, אולם אדלסון הוא "איום ישיר" ועל איום כזה אסור לעבור לסדר היום. קל להבין שקואליציית הנגד אינה חרדה באמת לעיקרון. היא חרדה אך ורק לעורה, והעיקרון הוא הקרדום בו בחרה להשתמש בניהול מלחמתה הפעם?
מאז 1997, שבה הגישה את מסקנותיה ועדת צדוק, השתנו דברים רבים בישראל, וספק אם המסקנות כפשוטן ישימות גם כיום. פתיחת המשך הישראלי לגלובליזציה העולמית, פותחת אפשריות עקיפה רבות לכל איסור שלא ינוסח בצורה דרקונית. וניסוח כזה יהיה תמיד חרב פיפיות גם כלפי ברוני העיתונות המקומיים ועל בלתי מקובל עליהם.
המפתח אינו בשאלה מי הוא המממן ומהיכן הוא מביא את כספו, כל עוד הרווח אותו בישר במדינתו. חשוב הרבה יותר לקבוע נורמות של שימוש בכספים אלה בישראל; נורמה של בקרה אפקטיבית וענישה חמורה על חריגה מנורמות מותרות - הכל ברור וגלוי ועל השולחן. אין שום צורך להפריע למשקיע זר להשקיע בישראל - יהודי ולא
יהודי - כל עוד אינו מזוהה כמשקיע עוין. אם אין מפריעים לו להשקיע בקרקעות המדינה, בתשתיות פיסיות, בתעשיה עתירת ידע ועוד, אין סיבה להפריע לו להשקיע גם בעיתונות בפרט ובתקשורת בכלל. השימוש חייב להיות מוגבל על-ידי פיקוח ציבורי, משפטי וממשלתי. בדרך זו יבוקרו באותם כלים ולפי אותן אמות-מידה גם ברוני העיתונות המקומיים וגם זרים, מבלי שהמדינה והציבור יצאו ניזוקים ממגבלות מיותרות. ככל שהעיתונות תחזור למעמדה ולתפקודה ההיסטורי של עיתונות נורמטיבית טובה, כך תעשה הביקורת הקשיחה ליותר ויותר יתרה.
