הם למדו, עבדו, הקימו בית, ילדו, גידלו ילדים, חיתנו, בישלו, ניקו וטיפחו. אבל עבר זמנם. הם מיותרים.
בית אבות סיעודי הינו מקום שלא רבים מסוגלים להגיע ולהתייחס ברצינות למבוגרים השוהים שם. וזה לא שהם נולדו ככה. אלו אבות ואימהות רגילים לילדים נפלאים ומוצלחים, כמו כל אחד מאיתנו. אלו אבות ואימהות שחיבקו, שליטפו, שהוכיחו, שעשו דברים בחיים. הגשימו חלומות ולפעמים לא... אבל הם הזדקנו ונחלשו.
עכשיו הם חסרי-אונים. במחלקה הם יושבים על כסא גלגלים. ה"בריאים" יותר יושבים בכסא רגיל, אבל עם משענת. הם קמים לאט-לאט, נשענים על הליכון. אף אחד כמעט לא מדבר איתם.
רק מי שמגיע יום-יום, אומר בוקר טוב בקול. מחייך, מכין תה לזקנה מימין. מביא מפית נייר לקשישה משמאל, משוחח עם הקשישה היפה עם ההליכון, זאת שתמיד שמור אצלה חיוך ומבט טוב, בלי קשר להרגשתה הפנימית. מי שמבקר את אביו החלוש, את אמו הקשישה החולה, חש את סוף החיים של האנשים האלה.
האנשים שכל יום עבורם הוא נס. כאלה שחייהם נמשכים בכוח תרופות וטיפולים משתנים מדי פעם כדי לזכות אותם בעוד יום של בוקר טוב, בעוד יום של שמש נעימה וזוהרת, בעוד יום של גשמי עוז סוערים ומחממי לב, מול צלחת מרק חם, מול כוס תה, וגם בעוד יום של כאבים קשים, של בדידות, של שתיקות, של אולי גערות ממטפלת עצבנית ועייפה.
רובם שקטים וצייתנים. הם רק רוצים לקבל אוכל בזמן וכדורים. הם גם רוצים שלווה. יחס טוב וחיבה מגוננת. שיחה זה מותרות. רובם אפילו לא מעוניינים. אבל יש מיעוט שכן, אבל אין מי שיספק להם אותה. הכל ממהרים. רוצים להספיק דברים. חצאי מילים, חצאי משפט. והם מלקטים מילים וחיוכים כדי לאסוף כוח לרצות להמשיך את היום הלא-קל שלהם. יום של נזקקות לעזרת האחר, יום של כאבים וחוסר-אונים.
הם אנשים של ממש. רק מבוגרים מאוד. רק חולים. רק רוצים מבט טוב. הם חפצים במילה או בחיוך, או בסתם "בוקר טוב" או "מה נשמע". לנו זה קל. להם זה מקל.
הורים זקנים שתשש כוחם. הורים שגידלו ילדים לתפארת העסוקים בעבודות מעניינות או מכניסות. ועכשיו, הם מאוד עסוקים בהם... וההורים מחכים ומחכים. אותם הורים שעמלו, כיוונו וחינכו. אולי עכשיו הם עושים חשבון-נפש לעצמם. מסיקים מסקנות. אבל אין מי שילמד. אין מי שישאל.
אז הם ממשיכים להזדקן. כמה שכבר נשאר...
