הצעת חוק פחדנית ודיקטטורית

את הצעת החוק האחרונה מבית היוצר של יואל חסון או יעקב נמרודי או נוני מוזס (תמחקו את המיותר או שתשאירו, כי כל התשובות נכונות) אפשר לקרוא בצורה מעניינת. היחס שלך למציעי ההצעה משתנה ככל שעובר הזמן. כשאתה קורא את ההצעה לראשונה, אתה חושב לעצמך כי אולי יש משהו בדברי אותם חברי הכנסת הגורסים שיש לשמור על העיתונות מפני גופים זרים אנטי-ישראלים; אבל לאט-לאט חודרת בך התחושה שמשהו מאוד לא טוב קורה כאן. לעיתונות הכתובה בעשור האחרון או בעשורים האחרונים יש בעיה. המידע זורם במהירות, הצנזורה כמעט שאיננה, והיא יכולה להביא רק את הערך המוסף של הסיפורים, כיוון שחדשות זה כבר ממש לא. לאחר שעברה בכל אתרי האינטרנט, הכתבה החדשותית שמגיעה לעיתון היא כבר לא חדשה. עם הפרשנויות המיידיות על הכתבה, לעיתונות הכתובה לא נותר כמעט שום דבר חדשותי שיכול לשפוך אור חדש על ידיעה שכבר נלעסה באינטרנט מכל זווית. למעט כתבות תחקיר כאלה ואחרות לעיתונות הכתובה לא נותר נשק אפקטיבי להביא ידיעה "חמה מהשטח" והיא נותרת מדשדשת מאחור. זה טיבה של הטכנולוגיה המודרנית. עורכי העיתונים הגדולים, במקום להסתגל למצב החדש ולמצב את העיתון בנישה טיפה שונה - פרשנית יותר, מקצועית יותר ורב-גונית יותר - מתקבעים על שיטה שפסה מהעולם ונותרים בחשכת האג'נדה העיתונאית העתיקה שמורידה עוד מאמינות הכתוב בעיתונם. ואז, מתוך החשכה השוררת בקשרים בין הון-שלטון-עיתון, יוצאת הצעת חוק שהיא יותר ממפחידה. היא גורמת לחופש העיתונות להיראות כמו בדיחה גרועה והיא נראית יותר כמו הצעה של משטרים שהדמוקרטיה מהם והלאה. מה יותר קל מלאסור על תושב חוץ להוציא עיתון? אלא שכאן חברו אליו חברי כנסת ושרים פחדנים - שחוששים שיבולע להם בעיתונים הגדולים אם לא יסכימו להצעה זו - ועורכי עיתונים אלו, שהינם דורסניים ואנטי-דמוקרטיים מתמיד. כאן מגיעים לשורה המפתיעה, שכן, בניגוד לרוח הצעת חוק זו, בשטח, עיתונים כמו הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב מובילים אג'נדה מסוימת שמכתיב העורך (לא נאמר איזו) ואילו ב"ישראל היום", הגם שאינני מסכים עם חלק מהנאמר שם, מצאתיו מאוזן יותר ונגיש יותר לקוראיו. אומנם זוהי ראייה סובייקטיבית לחלוטין של עבדכם, ברם סבור אני כי רבים חשים כמותי בנושא זה. יתר על כן, כאשר ידיעות אחרונות החליט להוציא חינמון צהוב ורדוד בשם "24 דקות" (מתוך ניסיון נואש להתחרות ב"ישראל היום", אלא שהוצאת עיתון רציני הייתה מפילה את ידיעות אחרונות עצמו) לא קם אף חבר כנסת וקרא לבטל אותו למרות שהוצגו בו תצלומים על גבול הפורנוגרפיה, כתבות בשפה שטחית ועוד. בסופו של יום, כאשר הצעת החוק הזו תעבור (ולצערי כי רב, היא תעבור, כי עמך ישראל לא יצא לרחובות עבור שלדון אדלסון), יירה לעצמו מו"ל מעריב, עפר נמרודי, ברגל. כי מעריב על סף התהום, ובשביל להצילו הוא יצטרך משקיע. אם המשקיע היחיד שיסכים להשקיע יהיה מחו"ל, עם ישראל יישאר עם עיתון אחד בלבד, דורסני, טוטליטארי, ולא יוכל להצביע ברגליים. במחשבה שנייה, עם קצת להטוטים, נמרודי יכול לקבל משקיע מחו"ל, ממש כפי שעיתון הארץ מושקע היום.