כלומר זה די מעניין לצפות בפינוקיו (שזה ילד שמחפש כל הקיץ את סבא שלו), מרקו (שמחפש כל הקיץ את אמא שלו) נילס (שמחפש כל הקיץ את הבית שלו), או עליסה בארץ הפלאות (שמחפשת כל הקיץ קוסם) וזהו! (ולמה אף אחד לא חשב על תוכנית שבה הגיבורה או הגיבור מחפשים כל הקיץ את אבא- כי נכון שאמא יש רק אחת אבל מה? אבא יש יותר?). אבל כשזה רץ מידי שנה והסוף די ידוע רק תמיד יוצא שלא מצליחים לראות אותו, מתחילים להסתובב בית עם פרצוף מוטרד ומידי פעם פולטים "משעמם לי". אז כשהסאה גוברת יוצאים עם אבא לטיול בשוק.
בימי רביעי היו את הקניות בשוק המקומי כאן בדימונה עם סלים מלאי ירקות, והידיות קשורות במטפחת להקל על הידיים, יצאנו לסיור ברחבי השוק. עם השנים כשהיו אופניים, נקשר סל אחד מכאן, ושני מאידך, וכך נתתי לאופנים להוביל אותי הביתה. אבל הקניות בשוק בדימונה היו רק הפרומו לקניות הגדולות יותר, ואם כבר גדולות אז רק בשוק בבאר שבע. בניגוד לשוק הבדווי שאכלס רק בגדים וצעצועים עם דוכנים עמוסים כול טוב, היה בשוק הרגיל גם מזה וגם מזה, ודוכן פלאפל ושווארמה ממש באמצע. חנויות שקטות של בגדים שאפילו ליוויסים אפשר למצוא שם. בשורת הקפואים ניצבו חניות דגים עם בריכות גדולות של דגים הנקראים בפי העם דג חי.
דג חי כשמו כן הוא, זהו דג שהמוכר עובר מסע מעייף עד להפיכת הדג לסטאטוס של "אינו בחיים", זה מתחיל מפטיש עד למסור, ועדיין כמה ימים לאחר מכן נשמעים קולות רחש מהמקרר. מראות מסע הצלב שעובר זה הדג מנעו ממני שנים רבות את וידוא הריגתו אצלי בצלחת. יש גבול במה שאפשר לעשות לדג גם אם הוא שותק כמו דג.
אבל ממש בהתחלה, צמוד לצומת הכביש הראשי, התגוררו להם בכיף (או שלא) חנויות העופות. כך קנינו אותם פעם - חיים, ואז לוקחים אותם ממול לשחיטה במשחטה. אולי ילדינו יהיו מופתעים אבל עוף לא נולד בשקית עם חותמת של תנובה. הוא מגיע חי, בועט (או מנקר) ועם הרבה נוצות. איפשהו בשלב בין הבקשה שלי לגדל אפרוחים בבית לגידול כלב, הוטלה המשימה לשמור על התרנגולים בסל בהיותם חיים, ואז לשמור עליהם בהיותם, ובכן, איך לומר, לא ממש חיים. לא פשוט להיקשר כך לתרנגולת ואז לגלות שהיא כנראה לא תגיע באותה צורה הביתה.
ליווי העופות בדרכם האחרונה או הראשונה, תלוי את מי שואלים, הייתה כלום לעומת ליוויים של הכבשים לצלחת. לקראת החגים נשלחתי עם אבי כנציג המשפחה המורחבת, לקנות כבש לחג. לא שיש לי בעיה עם לאכול בשר, אבל התדמית מה לעשות, נקבעת עוד לפני- אי שם בילדות כשכבשים הם רק חיות חמודות שמודפסות על גבי פיג'מות, וסופרים אותם לפני השינה. אף אחד לא מספר לך איך הולך התהליך של הכבש כחיה פועה המגיעה אליך לצלחת בצורת קציצה.
אבל לא מראות העופות ולא הכבשים הם שהעכירו את רוחי, אלא המחשבה על הדרך חזרה הביתה היא שהחלישה את רוחי. עם כל הסלים האלו היינו צריכים עוד לחזור לדימונה. מוניות שירות לא היו בנמצא כמו רכב פרטי, מה שהשאיר רק את האפשרות של נסיעה באוטובוס הציבורי, שאז לא היה עושה סיבוב בדימונה אלא מגיע רק עד אגד. אז נדחסים עם כל הסלים בין זו עם הדגים לזה עם האבטיח באוטובוס אדום בריפודי פלסטיק אדומים ומחכים שזה כבר ייגמר.
ככה זה היה אז, בשוק מלוכלך וחם מצאנו פירות וירקות עם המון טעם, באו הסופרים הנקיים והממוזגים והשאירו לנו פירות וירקות בטעם פלסטיק.
