אני מתגעגע לנופי ילדותי. נופים ששוטטו בראס אל עין והכירו את הנבעים הפתוחים של הירקון לפני שבוטנו בשלמת בטון ומלט. הייתי ילד שהתרחץ במימי הנבעים, אבל גם שטף עיניו בגדרי הצבר שסוככו על בוסתנים בראס אל עין (ראש העין כיום וגם פארק אפק), בפג'ה (שכיום מצוי שם שיכון ותיקים ובשוליים הדרומיים של הכפר הוקמה מעברת עמישב אליה הגיעו אלפי עולים מעירק). אני זוכר כמו היום את הטרקטורים שעלו על הבוסתנים והבתים כדי להכשיר את הקרקע למעברה. ילדותי כבר ידעה לשאול את השאלות, שלמרבה הכאב מתחמקים מלשאול אותן - מדוע המלחמה הזו הסתיימה כשמהאדמה הזו נעקרו הכפרים? מדוע במלחמה הזו נעשו דברים שלא היו צריכים להיעשות?
הייתי בן למשפחה של אנשי אדמה. סבא וסבתא רבא שלי, מרדכי ושרה קלינסקי, עוד בביאליסטוק קנו כאן את אדמתם ובאו ב-1878 עם ילדיהם, שאחד מהם הוא סבי צבי, שנשא לאישה את נחה. הם היו עובדי אדמה. אדמה שלא האירה להם פנים. מצד אחד הביצה הטובענית, שהתעללה בהם, ומצד שני היעדר ניסיון בעבודה חקלאית. עליית הביאליסטוקאים לא זכתה לקנות לעצמה מעמד בקאנון של סיפורי הגבורה נוסח הבילויים. אלה היו אנשים פשוטים. צירוף של חרדות דתית עם עבודת כפיים. אני גאה ללחוץ היום באינטרנט את השם שרה קלינסקי ולקרוא על האישה הנפלאה.
אני גאה ללחוץ את הערך ביאליסקואים ולקרוא על העשייה הערכית והאידיאית של קבוצה זו, שסבא רבא שלי ורעייתו היו אחד מעמודי התווך שלהם.
אני גאה להיות בן לאבא שבסוף ספטמבר 1939 חש חובה להתגייס לצבא הבריטי, כאשר בבית הוא משאיר אישה וילד בן שנתיים וכמה חודשים, ולמעשה קיבלתי אבא רק בסוף מאי 1945, כאשר אני ילד בן שמונה.
השאלות ששאלתי כבר כילד לא הניחו לי. כאשר בנעוריי התוודעתי לשירה העברית התמלאתי גאווה שאני לא בודד בשאלת שאלות נוקבות על אותה מלחמה, שבנרטיב הציוני שאני חניכו, יש רק צד אחד צודק.
בטור השביעי ב"דבר" (19.11.48) כותב נתן אלתרמן בשיר "על זאת" בעקבות כיבוש העיר לוד:
"נַעַר עַז וְחָמוּשׁ...נַעַר כַּבִּיר וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו עַל הַקִּיר וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִּׁנֵי חָלָב: אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע ...וְנִסָּה רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּניָו בְּיָדָיו וְדַמּוֹ אֶל הַכּתֶל כִּסָּה זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר אֵין סוֹד." אבא קובנר, שכקצין התרבות של חטיבת גבעתי, הוציא מתחת ידו דברים קשים נגד הפולש המצרי, כתב גם את
"גרניקה על כל גבעה", שיר בו הוא כואב את אסונם של תושבי הכפרים הערביים שנהרסו במלחמה ונגזרה עליהם היעקרות מביתם.
אודה, שאני חסר-אונים, כי מה שהטריד את ילדותי ונעוריי מצא לו תנא דמסייע במידה מועטה בשירה העברית (אלתרמן, אורלנד מלב הקונצנזוס ומהאגף השמאלי פן ואבי שאול), ופרורי נחמה ממה שמצאתי בספרות העברית (ס. יזהר), אבל עד היום אני כואב את כאב המציאות המייסרת, שהנרטיב הציוני מחק את הדיון בנושא מסדר יומו.
אני לא מחקתי את הנושא מסדר יומי, לכן תנועת הנוער בה הייתי חבר הראתה לי בגיל 15 את הדרך החוצה. אינני יכול להשלים עם העובדה שכיום כל אזרח חמישי החי בארץ - נדרש ביום העצמאות למחוק את כאבו לנוכח הרס של עשרות רבות של כפרים והרס חייהם של רבבות אנשים, שחיו כאן עוד לפני שסבא רבא שלי בא לארץ ויום אחד הם נעקרו מבתיהם.
במצב המורכב שנוצר, ששמחת האחד היא על חורבן והרס של האחר, עצוב לי. לי, כמי שמכיר באסונו של האחר, יש זכות מוסרית לדרוש ממנו שהוא לא יעלה על שרטון של התכחשות לגילויי אסון שפקדו את עמי, כמו גילויים של התכחשות לשואה האיומה שפקדה את העם היהודי.
לי, כמי שמכיר באסונו של האחר, יש זכות מוסרית לנהל דיאלוג בו תהיה הכרה בכיסופים שלי - בן העם היהודי - לבית לאומי יהודי. אבל כיהודי, שמציין כי קמה מדינה לבני העם היהודי, אסור לי להתעלם שבצד הכאב שלי על 6,000 יהודים שנהרגו במלחמה העקובה מדם ב-1948 נהרסו חייהם של אלפי אזרחים ערבים.
אסור לי להנציח מצב שהיום חמישית מאזרחי ישראל יצניעו את כאבם והאובדן הכבד שפקד אותם, ואני אתעלם ממנו. מחובתי להשאיר לנכדיי מדינה שיקרמו בה דפוסי חיים, שלא יגבירו תחושת זרות וניכור של האחד כלפי סמליו של השני. אני חש חובה להיאבק על דמותה של מדינה, שביום העצמאות הבא למדינת ישראל נכבד וגם נציין את האובדן לא רק בצד אחד, אלא בשני הצדדים ושתתחולל בה עצמאות משותפת.
אני מקווה, שהרוב בכנסת ישראל יתעשת, ולא ייתן את ידו לצווים, הנרקמים במערכות השלטון נגד האוכלוסיה הערבית, המבקשת לתת ביטוי לאסונה ולכאבה. כאבה הוא גם כאבי.
