"למה מה קרה? מי מת?", השיבה השכנה מהדלת לידי אחרי שאזרתי אומץ וביקשתי שתהיה שקטה יותר בלילות. "אתה תעשה את שלך ואני את שלי", היא הוסיפה. טוב, ממני היא לא סובלת, אולי זה בגלל תקופת היובש שגזרתי על עצמי או בגלל שאני סתם מ'כוער. אבל את המשפט שלה אימצתי. "בלעדיות? למה מה קרה? מי מת?". רם אורן הוא הראשון שהחליט לעשות שימוש במושג "בלעדיות" בהקשר העיתונאי, כשניסה למנף את מוסף 7 ימים, ואם לא הוא, החיים שלי היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים.
להוציא את המילה "אולי" מהלקסיקון לפני זמן-מה עשינו כינוס ספידייטינג בין יזמים ומשקיעים. לכל יזם היו 7 דקות לשכנע את המשקיע להשקיע בו. הייתי מרוצה מהחשיפה שהשגתי, אך רציתי ליזום כתבה אחת גדולה בנושא שתכלול את היזמים והמשקיעים. התחלתי במסע, עברתי כמה עיתונאים והצעתי להם לכתוב, כל אחד אמר "אולי, נראה...", מה שגרם לי להמשיך בחיפושיי. לבסוף נתקלתי בעיתונאי שרצה ודרש בלעדיות ואז נכנסתי לבעיה, האם הייתי צריך להגיד "אוקיי"?, האם הייתי צריך לחכות שישאל אם למישהו יש את המידע? או להודיע על כך ביוזמתי? ואם הייתי ממתין לשאלה הזו, האם עצם ההמתנה תרמוז על כך שאני מנסה להסתיר משהו?; ואם אומר לו ששלחתי לעוד כמה, אבל הם לא רצו, אז הוא ירגיש "סוג ב'"?, ועל זה תלך לי הכתבה?. לא הייתי צריך לחכות יותר מדי, הוא שאל "אני הראשון שדיברת איתו"? עניתי "לא, אבל אתה היחיד שתכתוב". "אז לא תודה" הוא השיב. ואני: "אבל הם לא הביעו התעניינות משמעותית, מה זה משנה"? לא עזר.
כפי שניתן להבין, הרבה זמן ואנרגיה מתבזבזים על הסוגייה הזו, והמטרה בכל תחום היא לעשות מקסימום עבודה במינימום זמן. משרדים גדולים עם לקוחות מאוד גדולים יכולים אולי להרשות לעצמם פשוט לעשות הפצה ולסגור עניין. אבל משרדים קטנים יותר לא ייקחו סיכון שהפצה היא זו שתהרוס להם. אז הם יעברו עיתונאי-עיתונאי, הבעיה במצב כזה היא שכדרך קבע עיתונאים אומרים: "תמתין לתשובה כמה ימים". הרי שרק ארבעה מקרים כאלו בהם אחכה שלושה ימים, יגררו המתנה של 12 יום, אז למה לחכות?. למה שלא תבדקו, היום?
נכון, יש ידיעות ספציפיות שהגיוני מראש שיהיו בלעדיות (הגיוני כי ככה העיתונאים חינכו אותנו), אבל המצב די מבלבל כי אופי העיתונאי גם הוא פרטמר וכנראה גם אופי העורך שלו. האם על ידיעה בינונית תידרש בלעדיות? כי העיתונאי יגיד לעצמו "אם כבר אני מכניס ידיעה בינונית, אז לפחות שתהיה רק שלי". או שעל ידיעה חשובה תידרש בלעדיות? מצד שני, אולי בידיעה חשובה ברור לעיתונאי שאין טעם לבקש מעצם חשיבותה?
זיהוי המצב בתחום אפור זה הוא עניין של ניסיון ואינטואיציה, אבל איך אמרה לי עורכת עם ניסיון עשיר, "זו אכן בעיה בעייתית, אין תשובה". כמה פעמים שמעתם את המשפט "אתה יכול להביא את זה לרדיו גם כן, זה לא מתחרה שלי, אבל לא לעיתון אחר". אני שמעתי, אז עשיתי זאת, וגם בפעם אחרי כן. אבל בפעם השנייה העיתונאי התלונן "למה נתת את זה גם לרדיו"? "אבל אתה פרינט", השבתי. "אז מה?" הוא ענה. אז אם חשבתי שלרגע עליתי על פיתרון של אחת מהנישות של הבעיה, טעיתי. לפעמים נראה שאנו שבויים של תחרות ילדותית בין כלי המדיה ונראה שהמילה "בלעדי" היא רק מסר עוקצני לעיתון המתחרה על-חשבון הקוראים. אותם כלי תקשורת שכחו שחוץ מלהכניס דולרים לבעלי המניות, יש להם גם אחריות להביא כמה שיותר מידע חשוב (סליחה, מעניין) לצרכני התקשורת שלהם. שלא תטעו, ברור לי שהרצון להיות היחידי שיפרסם ידיעה או כתבה הוא טבעי, אבל אם לא יצא שתפרסם את הידיעה בבלעדיות, אין שום סיבה לא לפרסמה בכלל.
בעבר טיפל משרדי באירוע תרבותי ענק, התקשרנו לעיתונאי ידוע ובישרנו לו על כך, והוא דרש בלעדיות. הושב לו כי זה אירוע שרלוונטי לכל אדם במדינת ישראל והוא לא יכול לקבל בלעדיות. לנוכח תשובה זו הוא אמר "אז אנו לא יכולים לפרסם". מה קרה? מי מת? האם פתאום יש לך בעיה בידיים שאתה לא יכול לכתוב? האם באותו רגע הערך החדשותי של הידיעה נעלם? ואם היה כה חשוב לדרוש עבורה בלעדיות, אז איך אפשר לוותר עליה?
למה לא להציע אותה כתבה מגזינית לשני עיתונים? תירגעו, ברור שלא. הרי זה לא חדשות, וזה סוג של "חוק". מצד שני, אם אותו עיתונאי לא ביקש בלעדיות מדוע לא לעשות זאת?, ואם כן דרש, אז זה אומר שהוא כן לוקח בחשבון שנציע את הכתבה לעוד עיתון, ואם לוקח בחשבון, זה אומר שזה קורה ולגיטימי? או שאולי זה קורה ונחשב פסול, ועצם בקשת בלעדיות על כתבה מגזינית נעשית רק כדי למנוע "תרגילים ושטיקים" של יחצנים? ת'אמת, לא הייתי רוצה להיות במקום העיתונאי שיראה כתבה שקיבל בעיתון מתחרה, אחרי שראיין, חקר ואסף מידע. אבל ברוב הפעמים אני מראיין, חוקר ואוסף את המידע, אז למה שלא איהנה מעבודתי הקשה ואראה אותה בכמה עיתונים?
לפני כחודש אמרה לי קולגה ש"כשאני מציעה פעם נוספת כתבה שהתפרסמה זה נחשב זלזול בעיתונאי". אז החלטתי לעשות ניסוי, רק כדי להבין את הנושא לעומק, הצעתי לעיתונאים כתבה שהתפרסמה לפני כשלושה חודשים וציינתי מלכתחילה שהיא התפרסמה. הראשון, לא רצה, השני לא רצה, השלישית, להפתעתי, רצתה. אמרתי לה "באמת? אף על-פי שזה פורסם"? היא השיבה "כן, זה סיפור טוב ומעניין, והאמת שאני בהלם שאתה טורח לבשר לי שזה פורסם, זה אמור להיות התפקיד שלי לשאול, ואם לא שאלתי, הרווחת". "באמת לא מפריע לך שזה לא בלעדי?", שאלתי אותה והיא השיבה לי: "בלעדיות זו המצאה מטומטמת של עורכים". ומאידך-גיסא זכורה לי ידיעה שהוצאתי לפני זמן-מה. העיתונאי הראשון ששוחחתי איתו אמר שיכניס, וכך גם אלו ששוחחתי עימם אחריו. למחרת התקשר אלי העיתונאי ואמר בטון כועס: "למה הוצאת את זה לעוד?". עניתי לו: "מה זאת אומרת? ביקשת בלעדיות?", והוא ענה: "לא". "אז מה אתה רוצה? אני אמור לנחש זאת לבד? מה זה חוק?", שאלתי, והוא השיב: "אני מרגיש שאתה מקטין ראש אבל אתה צודק, אין חוקים, הייתי צריך להיות ברור מלכתחילה". אז כמו שהוא אמר, אין חוקים.
אבסורד עוד יותר זה כשאתה מציע לעיתונאי סיפור שנדחה על ידיו, ואז אתה פונה למישהו אחר במערכת שלו שמתלהב מהסיפור, אבל ברגע שהוא מגלה שהצעת קודם לחבר שלו הוא מתחרט בגלל אגו מנופח. ובשביל מצב כזה יש לעיתונאי עורך, אל תתביישו לפנות אליו. האינטרס שלנו היחצנים צריך להיות מקסימום תפוצה, בין אם מדובר במגזין, ובין אם מדובר בחדשות. פשוט תדאגו להיות הגונים והמצפון שלכם יכול להיות נקי.
