"מסע הצלב" האחרון שלו נגד ההתיישבות באיו"ש ובכלל זה בירושלים, קשור בצווי-ההקפאה. כל המהלך משדר התרסה, אנטגוניזם, עוינות, ניכור - בקיצור, ניסיון לשבור את רוח המתיישבים ולהפוך אותם צייתנים למשוגותיו. לשם כך בחר לו אירוע שולי של הנפת שלטי-הפגנה בטקס של טירוני חי"ר, והפך אותו ל"דגל המאבק". עשרות מקרים, חמורים עשרת מונים, של משתמטים, סרבנים, מתחזים וסתם שקרנים, הפועלים נגד צה"ל ונגד חוקי מדינת-ישראל, "לא הזיזו לו עד כה". הפעם, בציניות ובזחיחות הדעת האופייניות לו, מצא את אחת הקבוצות הערכיות ביותר בציבור הישראלי דהיום להשתלח בה. זאת הוא עושה תוך ניצול חולשתו של ראש הממשלה ומתוך אילוציו שלו כפיל משתולל בחנות חרסינה. משל לא נלמד דבר מהינתקות 2005, ואין כיום לישראל בעיות חמורות יותר.
זה זמן מה שבציבור רווחת הדעה שהגורמים הפוליטיים בישראל עושים שימוש ציני ולא הוגן בצבא לקידום אג'נדות פוליטיות. יש העושים זאת במישור האישי והכלכלי, ויש מי שמובילים את הריקבון המוסרי הזה לעבר הפוליטיקה הבוטה - ברק הוא אחד מהם. מאז הסכמי אוסלו (1993) עשו כך כל ראשי-הממשלות בישראל, מהם פחות ובמידה של תום לב כרבין, ומהם יותר וללא כל תום לב כשרון וכברק עצמו. התנהלות זו הביאה למשבר חברתי חמור, לשינויים ביחס לצה"ל כאשר הוא פועל כזרוע מבצעת מדיניות לא-צבאית של הממשלה, ולמשבר-אמון במוסדות השלטון בישראל - הכנסת, הבג"צ והממשלה - שלא נמנעו מכך או מנעו זאת. ברק ממשיך להתעלם ולהחריף את התופעות, כשהוא מתרץ זאת בצורך לקיים משמעת בצה"ל ו"פיקוד אחד".
אולם ויכוח זה, שמשרה שר הביטחון על החברה, הוא כסות-עיניים לכוונותיו האמיתיות: ניצול מעמדו כשר ביטחון בממשלה החלשה של ביבי, כדי לקדם אג'נדות שלו ושל מפלגת המיעוט שבראשה הוא עומד, כל עוד נמשך מצב זה. החלטתו של ברק להוציא את ישיבתו של הרב מלמד מההסדר שבין צה"ל לישיבות, הייתה מהלך "פראי" ושגוי. מהלך זה חידד את הדילמה המרכזית, העוסקת בשימושים לגיטימיים ובלתי לגיטימיים בצבא-העם. מהלך זה איחד את כל ראשי הישיבות לעמדה אחידה כלפי שר הביטחון ומדיניותו, ומהלך זה הבליט את הגישה החד-צדדית שנוקט שר הביטחון כלפי סקטורים שונים בציבור הישראלי, גם בשאלות של קיום החוק וענישה על הפרתו, וגם בשאלה מהי זכותו המוסרית והמעשית של שר הביטחון למנוע מאזרחים שומרי-חוק (שהרי הסנקציה שנקט בה פוגעת לא רק בעבריינים בפועל, במידה שהיו כאלה) ומתאימים לכך לשרת בצה"ל.
דומה ששיקולים אנושיים אינם ממלאים תפקיד ממשי במערכת השיקולים של שר הביטחון הזה. לא מצוקת החיילים, לא השסעים החברתיים שהוא מחדד ומחריף, לא הפגיעה בצה"ל ובכושר הלחימה שלו ולא ההבנה שלכל פעולה קיצונית ומקוממת, תבוא במוקדם או במאוחר תגובה, קרוב לוודאי בסדר גודל דומה; מכאן המרחק לאסקלציה אינו רב.
הרושם הברור העולה מהתנהלותו של שר הביטחון בממשלת נתניהו, הוא שהאיש אינו משרת את העם והמדינה, אלא קונספציה פרטית וערטילאית משל עצמו. בדרכו זו הוא אינו בוחל באמצעים ואינו מתייחס ברצינות הראויה לתוצאות העתידיות של מהלכיו, משום שאחריו המבול. מתן כוח עצום כהפעלתם של צה"ל ומערכת הביטחון לעת הרגישה הזו בידי איש זה, הופכים במהירות לסיכון לא מחושב.
שר הביטחון במצבו הנוכחי הוא האיש הלא נכון במקום הלא נכון, והגיע הזמן לומר זאת בפה מלא ובקול גדול. אין כמי שנרדפים על ידו כיום על לא עוול בכפם, זכאים לצאת חוצץ נגד האיש ודרכי התנהלותו, עד כדי קמפיין אישי.
