אני חייבת להודות: את 'האח הגדול' לא נהגתי לראות, עד שנפלתי על הראש. כלומר, לא שהנפילה על הראש שיבשה אצלי משהו, שגרם לי לראות את 'האח הגדול', אלא שהנפילה, בין היתר על הראש, כתוצאה מתאונה, הובילה אותי לפני קרוב לחמישה שבועות לחדר מיון של בית החולים רמב"ם, שם נאלצתי, בין בדיקה לבדיקה, לראות את 'האח הגדול' בחדר ההמתנה, ומאז התאהבתי. היה משהו קוסם בלראות את האנשים היומיומיים כמרכזה של סאגה אשר התפתחותה תלויה אך ורק בהם. כשסיפרתי בחדר המיון לאחד החולים האחרים שאני משפטנית הלומדת לתואר שני במשפטים, וכשהוא ראה אותי, כמה רגעים אחרי כן, עומדת, טפסי הבדיקות בידי, וחיוך מרחף על פני כשאני צופה בפרק הראשון של העונה השנייה של 'האח הגדול', הוא שאל אותי "את, משפטנית, את? תראי מה את רואה? זה על רמה?". אז כן, כלומר אם אני מחשיבה את עצמי כאינטלקטואלית (או, כפי שטוען אחד הטוקבקיסטים, "חברת כנופיית שלטון החוק שמקבלת שטרות במזומן מביניש בכדי לכתוב מאמרים האוהדים את בית המשפט העליון"), אני חייבת לספק נימוקים אשר יצדיקו את ההתמכרות החדשה.
זה עובד כך: כשאתה מכור לסמים, בניגוד לכל מה שחזית והבטחת, או לבזבוזי כספים בבורסה, או לסטוצים מחוץ לנישואין, אתה חייב לתרץ לעצמך תירוץ מדוע אתה עושה כן, אחרת לא תוכל לחיות בשלום עם עצמך.
אז הנה התירוצים שלי:
אני מוצאת באח הגדול אמירה אקזיסטנציאליסטית, ולפיה, דווקא בגלל ששום דבר אינו משנה - הדברים הקטנים הם החשובים. באח הגדול אין עלילות ג'יימס בונד, אין עלילות על מציאת מטמון, על ימי הרומאים, על דוד המלך או על עשרת הדיברות, על מלחמת העולם השנייה או על משחקי ריגול וביון: ה'אקסייט', כפי שנוהג להגיד ארז בהיגוי של כבדי שמיעה שמעולם לא שומעים את מה שהם אומרים, הוא דווקא הקפה היומי בבוקר, המקלחת, ההליכה לשינה.
'האח הגדול', במובן, זה, שם את האדם במרכז, ורואה את האדם, ואת חייו היומיומיים, כתמצית ההוויה.
הצופה שבבית אומר שהנה, גם הוא היה יכול להיות שם, להכין לעצמו קפה בבוקר, להחליף מספר מילות נימוס (או מריבה קולנית) עם דייר אחר, וזה היה הופך לחדשות ארציות, הרבה יותר מעניין מעסקת שליט (בין אם תצא לפועל ובין אם לא).
יש משהו מאדיר-אדם ברעיון ולפיו האדם, על חייו הקטנים, הוא הוא המרכז, והוא-הוא מרכז ההתעניינות של הסדרה. האדם, תחביביו, נטיותיו האישיות (סתו השקטה, גואל המתבודד, פותנה שהכל אצלה "ואללה אישי", או שרה פולניה), חייו, האופן שבו הוא מתנהל בחברת אחרים ברגעים יומיומיים לחלוטין כגון ויכוח על תקציב הבית השבועי, הוא מרכז העניינים. הליברליזם המדיני ביטא מגמה של מעבר מהשמת האל, המלך, או השליט ו/או הדיקטטור במרכז, אל עבר השמת האדם במרכז. דומה כי ז'אנר 'האח הגדול' משלים מגמה זו: מסתבר שזו לא סדרת דרמה על אנשים עם חיים מעניינים, זו סדרת ריאלטי שמושכת את ההמונים דווקא משום שהיא נותנת את המשקל הראוי ביותר לדברים שבאמת חשובים בחיינו: התקציב השבועי של המזון שאנו קונים, הקפה בבוקר, המקלחת בערב וכדומה.
למעשה, כל אחד מאיתנו מתעסק בסוגיות אלו, ומתן לגיטימציה לסוגיות האלו, תוך שהיא גורמת לכל אחד מאיתנו להרגיש שהוא "היה יכול להיות כוכב", מאדירה את האדם על הסיטואציות הכי קטנות בחי היומיום שלו וכמו אומרת לנו "גם לכך יש משמעות".
לאח הגדול יתרון נוסף. הוא נותן לגיטימציה להישברות ולהתפרקות רגשית. כולנו מתפרקים רגשית במצבים שבהם החיים שמים אותנו. אצל מעיין זה התבטא בפרץ קללות בלתי נשלט שכלל המצאות מרעננות בעולם הקללות, כגון "תקפצי ותנחתי על מלפפון", אצל יוסף זה כלל בכי בלתי נשלט, אצל איילה המעודנת בכי ברגעים מסוימים, אצל ארז מן שגעון גדולות משעשע במהלך השבוע בו זכה למעמד "ראש הבית" וריטואלים שיהפכו לממשיכי הקאלטים מן הסרטים מכל הזמנים (אם פעם אמרותיו של פארוק מ"אלכס חולה אהבה" היוו קאלט, הרי שהיום, אמרותיו של ארז מבית האח הגדול על "חוש המנהיגות" שגילה בעצמו, יכולות לתפוס את מקומן הנכבד של אמרותיו של פארוק), ואצל גואל, בהצהרה הומואית תל אביבית עדינה על "רצון לנצח" כי כולם שמים עליו (צונזר על-ידי ההפקה). גם החיים, למעשה, מעמידים אותנו בסיטואציות בלתי-אפשריות. אבל, שכול, מחלות, חובות כספיים, פיטורין, גירושין, בעיות של הילדים בבית הספר, פרידות, בגידות, כשלונות, כל אלו הן "משימות מבית האח הגדול" שהחיים מזמנים לנו: בית האח הגדול אינו אלא מיקרוקוסמוס לחיים: גם החיים, ממש כמו בית האח הגדול, תוקעים אותנו עם אנשים שאיננו אוהבים (כמו יוסף השנוא על שרה, וכמו אביב אשר היה שנוא אלירז) במצבים שאיננו רוצים בהם (משימות מגוחכות כגון משימת התרנגולים שהעמידה את המשתתפים באור מגוחך למדי): עלינו לקחת זאת בקלות, ולזכור שאם נצלח בהצלחה את 'משימות האח הגדול' שהחיים הנחיתו עלינו, נוכל לזכות בתקציב שבועי מוגבר.
