רעיון העוועים עלה, לראשונה, לחלל האוויר, בדיוק לפני שנתיים: לסגור את "קול המוזיקה" - תחנת הרדיו היחידה בישראל המוקדשת למוזיקה קלאסית. רק מחאתם הנמרצת של שוחרי הטעם המוזיקלי הטוב מנע את ביצוע רוע הגזירה. עכשיו מכה המזימה שנית, נוכח מצבה העגום של רשות השידור, וסביר להניח שגם הפעם היא לא תעבור בשקט לסדר היום.
"קול המוזיקה" הוא ערוץ-רדיו ארצי של "קול ישראל", העוסק בעיקר בשידורה של מוזיקה קלאסית. בתור שכזה הוא מהווה שמורת-טבע ייחודית של הערוץ הציבורי. דחיקתו ממפת השידור תהיה צעד אנטי-תרבותי מובהק. רבים וטובים, שהוא להם נשמת-אפם, יתקשו מאוד לעמוד בו. גופי המוזיקה הקלאסיים בארץ, שגם בימים כתיקונם פועלים בתקציבים זעומים, יאבדו עם סגירתו את בימתם הבלעדית לקהל שמחוץ לאולם הקונצרטים, והמדובר בקהל מובחר ואיכותי.
את רעיון העיוועים הגה הפעם מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר. במובן הקפיטליסטי והזול של המילה הוא מעיד על בורות, חשיבה צרה והרסנית. בסך-הכל מדובר בחיסכון של 1.3 מיליון שקל לשנה - סכום הבטל בשישים לעומת ההוצאות הגרנדיוזיות הכרוכות בהעסקתם של מאות עובדים מיותרים ברשות, שרק יושבים ומגרדים ביצים באפס מעשה.
במקום למסמס אותה - ראוי שתחנת "קול המוזיקה" רק תחוזק. כל מדינה נאורה, המכבדת את עצמה, הייתה נבושה ונכלמת נוכח עצם הרעיון לסתום עליה את הגולל ובכך למנוע משוחרים רבים להאזין לקולה האיכותי.
הערוץ הציבורי איננו, מטבע הדברים, ערוץ פופוליסטי. בשביל זה יש אלוויס פרסלי, חיפושיות ולואי ארמסטרונג. הוא לעולם גם לא יוכל להתחרות ברייטינג של "האח הגדול" של ערוץ 2 או ב"הישרדות" של ערוץ 10. הוא גם חסר-סיכויים לעומת מוסיקת הפופ המושמעת בתחנות הרדיו האחרות. אבל אלה, ברי החלוף, הרי נועדו, בסופו של דבר, להמון הגדול, הנסחף בזרמי האופנה העכשיווית והרעשנית.
קהל שוחריו של "קול המוזיקה" רחוק מאוד מאלה, מרחק שנות-אור. אוזניו אינן כרויות למוזיקה מחרישת-אוזניים ב"פול ווליום". הוא כמה למוזיקה שלווה ורוגעת של הקלאסיקה, שלעולם אינה חולפת. שום ניסיון שבעולם לא יכחיד אותה מעל פני האדמה. בטהובן, מוצרט, ברהמס והיידן יישארו עימנו לנצח, בדיוק כמו ליאונרדו דה-וינצ'י, רמברנדט ומיכאלאנג'לו. זאת בדיוק הסיבה מדוע אסור, בתכלית האיסור, לבלום את "קול המוזיקה".