חייל אחד = מדינה שלמה בשבי

ראש הממשלה מתלבט ופורום השביעייה התכנס בפעם החמישית. הלבטים היו קשים - מצד אחד התקיים מסע לחץ תקשורתי רב עוצמה אשר דרש ממנו לא פחות מכניעה מוחלטת לדרישות החמאס; מצד שני עמדו ראשי מערכת הביטחון יובל דיסקין ומאיר דגן יחד עם שרים נוספים אשר הצליחו לדחות את הגזירה. כל אדם סביר המצוי בענייני האזור יכול להבין את המשמעויות הרות הגורל של הכניעה לחמאס. שחרור מאות המחבלים, וביניהם גדולי הרוצחים וראשי הטרור, משמעותו המיידית היא הקמה מחדש של תשתית הטרור אשר רוסקה כמעט כליל בעקבות מבצע "חומת מגן" וחזרת הטרור לרחובות ערינו. אין זה בגדר השערה, זוהי עובדה מוכחת הנשענת על ניסיון העבר, כאשר מחבלים ששוחררו בעסקת ג'יבריל וטננבאום חזרו לפגע ורצחו 180 ישראלים. מי יכול יהיה לעמוד מול המשפחות שילדיהן, הוריהן ואחיהן ייפגעו ולהגיד שהמחיר היה מוצדק? יש הטוענים שמדינת ישראל חזקה מספיק לבצע את העסקה, אך מילים אלו הן מילים ריקות. אין מדובר פה במספר המטוסים והטנקים או ספינות הטילים של צה"ל, אלא ביכולת העמידה של החברה הישראלית לאורך זמן. חולשת החברה וחוסר יכולת העמידה של המנהיגות הוכחו שוב ושוב בעסקות שחרור מחבלים וטרוריסטים בשנים האחרונות. עובדה זו ידועה היטב לאויבינו אשר הפכו את חטיפת החיילים ושחרור המחבלים תמורתם מטקטיקה לאסטרטגיה. לארגוני הטרור אין צורך יותר להתמודד עם צה"ל וכוחות הביטחון, כאשר בעזרת חייל חטוף אחד הם מצליחים לקחת בשבי מדינה שלמה. הדבר המדאיג באמת, הוא שצה"ל השלים כנראה עם העובדה שאין לו תשובה מבצעית לבעיה והרמטכ"ל נאלץ להמליץ לממשלה לקבל את העסקה ולשחרר את מאות המחבלים, על-אף המחיר העצום שיהיה עלינו לשלם על כך בעתיד. יתר על כן, נראה שצה"ל משנה את תורת הלחימה ועובר למגננה, כפי שמסתמן מ"עופרת יצוקה", והוא מעדיף לשמור על חייליו מפני חטיפה על פני אותה השאיפה שאפיינה בעבר את לוחמיו, חתירה למגע עם האויב ולקרב הכרעה. מדינה ריבונית אינה יכולה להיכנע לטרור, עם חפץ חיים אינו יכול לאבד עצמו לדעת. מוטב שנתעורר ונתעשת בטרם יהיה מאוחר.