אין ספק, שהזרז להצעת החוק, הוא החינמון "ישראל היום" - (המחולק חינם) ומעתה גם בסופי שבוע.
העובדה ששלושת העיתונים הגדולים (ידיעות, מעריב, הארץ) - אינטרסנטים בעניין, אינה צריכה להמעיט ולפגוע באינטרס החיוני, החשוב, של מדינה ריבונית דמוקרטית, השואפת לעיתונות חופשית, עצמאית ומקורית. השארת הפרצה בחוק לפיה אזרחים זרים יכולים לקנות ו/או לייסד עיתונות בישראל בתשלום או בחינם - תביא מחד לקריסה וחיסול העיתונות העברית ומאידך, לחדירה מסוכנת של אלמנטים זרים, בעלי תכנים, תוכניות, מטרות זרות לחברה הישראלית.
סור להוציא, מכלל אפשרות, גם חדירה של גופים עוינים שמטרתם לפגוע בביטחון ישראל, בחברה הישראלית ובעיצוב דעת הקהל שלה.
המצב הנוכחי, במידה וימשך, מאפשר לאוליגרכים זרים, או חברות תקשורת זרות, בעלות אנשי קש בלתי מזוהים, ביניהם אויבי ישראל להשתלט בפועל על ענף התקשורת בישראל.
ועדת עו"ד צדוק, בהרכב אנשי ציבור ומשפטנים בכירים, דנה בסוגיה של התקשורת והעיתונות בארץ - אבל עיקר מסקנותיה הופנו לבעלויות על אמצעי התקשורת ועל הסכנה "שבבעלויות צולבות". להערכתי, נושא בעלות זרה, לא נדון בהרחבה ובוודאי, לא ההשלכות והמסקנות, לתופעה זאת על התקשורת והחברה בישראל.
אי לכך, הצעת החוק, בעיקרון במקומה, אבל יש לתת דגש על האספקטים השונים של החקיקה, כדי לא לפגוע ולהגביל את
חופש העיתונות, חופש העיסוק וחופש הקניין - שהם יסודות של חברה דמוקרטית חופשית.
יתרה מכך: לתקשורת, יש מעמד מיוחד בעיצוב דעת הקהל, בהשפעה עליו - ובהפעלת לחץ ציבורי בנושאים כלכליים, חברתיים וביטחוניים (ראה פרשת גלעד שליט). בעלות זרה על עיתונות עברית, עלולה להטעות, לעוות, לשבש את דעת הקהל והיכולת למנוע ממנו את המשך הפעלת הלחץ הגלוי או העקיף על החברה בישראל.
חקיקה רטרואקטיבית אחת הנקודות המעוררות מחלוקת, היא שאלת הסעיף של חקיקה רטרואקטיבית. אז נכון - העיקרון במשפט הוא שאין מחוקקים סעיפים רטרואקטיביים, מתוך העיקרון הבסיסי ש"אין מענישים - לפני שמזהירים" - אלא במקרים חריגים בלבד.
התוצאה של מצב זה, אם אכן יתקבל, הינה ששלדון אדלסון האוליגרך, שמממן מכיסו את עיתון "ישראל היום" - לא ייכלל במסגרת החקיקה המוצעת.
לאור הדברים שכתבתי לעיל להלן הצעתי לעניין הנושא שבמחלוקת.
לדעתי - יש לקבוע במפורש בחקיקה, שבעלות על עיתון, כלי תקשורת אלקטרוני כמו תחנת רדיו, אתר אינטרנט - יוכל להיות בבעלות ישראלית בלבד - כשבידיו רוב המניות של העיתון או אמצעי התקשורת.
במילים ברורות - בעלים על אמצעי תקשורת בישראל יהיה בכל מקרה בעל רוב של 51% במניות מאותו אמצעי ביטוי.
פירוש הדבר: שמי שלא אזרח ישראלי, יוכל להיות בעלים שותף או מממן באמצעות נציג, עד גובה של 49% ממניות אותו אמצעי ביטוי בכתב או אלקטרוני.
הטענה שאזרחים זרים, הם בעלי עיתונים במדינות אירופה השונות אינה רלוונטית לגבי ישראל, מפאת מצבה הביטחוני חברתי בתוך אזור איסלאמי עוין. הדוגמה של האוליגרכים מאוסטרליה, קנדה, בעלי עיתונים באנגליה ובאירופה, או ניסיונו של אוליגרך רוסי, לקנות עיתון מוביל באנגליה - אינה יכולה להיות בסיס לחקיקה בישראל מהנימוקים שפירטתי לעיל.
לסיכום נראה לי: החקיקה במקום, בעיתוי נכון ובתוכן הנכון - עם השינויים שהצעתי לעיל.
לגבי העיתון "ישראל היום" - יש שתי אופציות:
א) המצב יישאר כמו שהוא - והוא ימשיך במתכונת הנוכחית והחקיקה לא תחול עליו.
ב) בחקיקה ייקבע - כי החל מתאריך 1.1.2011-2 על העיתון לעבור לבעלות ישראלית של רוב מניות העיתון בגובה של 51% כמוסבר לעיל.
הערות בענייני דיומא:
1. המתח סביב ההכרעה בעניינו של גלעד שליט הייתה קשה, ארוכה ומוזנת בצורה בלתי פרופורציונאלית ע"י התקשורת.
2. כפי שכבר כתבתי בעבר, באתר זה, כל הטיפול בנושא שליט - מאז נפילתו בשבי, היה כושל, לא נכון ובעיקר לא מכובד.
3. לא מתקבל על הדעת ולא סביר הגיונית, שמדינה ריבונית וחזקה כמו ישראל, תיכנע לחבורת מחבלים, שלא כפופה לשום חוק בינלאומי, לא נענית לפניות של הצלב האדום הבינלאומי ומצפצפת על צה"ל.
4. טענתי, שמבצע "עופרת יצוקה" - נכשל בכל הנוגע לגלעד שליט - מאחר שצה"ל לא עשה מאמץ כן, לעצור את צמרת חמאס בעזה, או לפגוע בהם, כאמצעי לחץ במסגרת המו"מ לשחרורו.
5. במצב כיום - וגם בעתיד, העיקרון צריך להיות שיש לעשות "כל מאמץ" - ולא "בכל מחיר" - לשחרור חייל שבוי.
6. יש לעמוד איתן, לא להיכנע, לא לפחד - התוצאות בסיום יהיו מוצלחות יותר.
