מטרת המאמר היא לבחון את הסיבות למצבו הנוכחי של הערוץ הישראלי-פלשתיני ולגזור מבחינה זו מסקנות בנוגע לאפשרויות ההתקדמות ולדרכי הפעולה שרצוי כי ארצות הברית תגבש עם הצדדים.
תחילת 2009 התאפיינה במציאות מורכבת שיש לה השפעה רבה על כל התקדמות אפשרית בערוץ הזה. ראשית, הממשלה בישראל התחלפה.
הקואליציה שהרכיבה את הממשלה החדשה מורכבת רובה ממפלגות ימין. חלק גדול מהשותפים בה אינו רוצה הסכם עם הפלשתינים משום שהוא רואה בהקמתה של מדינה פלשתינית איום על ישראל ומשום שאינו מוכן לוותר על חלקים גדולים מאזור יהודה ושומרון. חלק אחר רוצה אולי הסכם עם הפלשתינים, אבל אינו מאמין ביכולת להגיע להסכם קבע עמם בשל ההערכה שהמצב הפנימי של הפלשתינים אינו מאפשר להנהגה הפלשתינית להגיע להסכם, ובוודאי לממש את ההסכם ולעמוד בהתחייבויותיה בו. לממשלת ישראל יש אינטרס מובנה לא להתקדם בתהליך המדיני עם הפלשתינים משום שהחברים בה מאמינים כי כל התקדמות אפשרית עלולה לחשוף בקעים, ואלה יביאו לנפילת הממשלה, והרי ממילא היא לא תביא להסכם שישרת את ישראל.
שנית, בסוף 2008 קרס תהליך אנאפוליס, תהליך המשא-ומתן שקדם לחילופי הממשלה בישראל. הסיבה הפורמלית הייתה המלחמה בעזה, זו לכאורה לא אפשרה לצד הפלשתיני להמשיך במשא-ומתן, אולם הסיבות העיקריות היו עמוקות יותר. הראשונה שבהן הייתה חולשתו של ראש הממשלה אולמרט, שהגיע לסוף דרכו. ראש ממשלה במצב כזה אינו מסוגל לסכם הסכם בנושא כה רגיש ולהעבירו במערכת הפוליטית ובציבור הישראלי. גם הצד השני יודע זאת, ולכן יהסס להגיע להסכמות עמו. השנייה, ואולי החשובה יותר, הייתה חולשתם הפוליטית של הנשיא הפלשתיני עבאס ושל מפלגתו וכן הערכתו של עבאס כי עליו להתמקד בשלב זה בזירה הפלשתינית הפנימית ולנקוט כמה מהלכים שיחזקו את כוחו לפני שיוכל להגיע להסכם. עם זה נמנים הוועידה השישית של פת"ח, שהתקיימה באוגוסט 2009, ואולי גם בחירות כלליות ברשות הפלשתינית המתוכננות ל-2010. המשא-ומתן הופסק כאשר הציג אולמרט לעבאס את תוואי ההסכם שהוא גיבש לאחר חודשים של משא-ומתן וביקש ממנו תגובה, ועבאס העדיף שלא לתת תשובה. בינתיים גם פרצה המלחמה בעזה והתחלפה הממשלה בישראל, והמשא-ומתן לא חודש.
שלישית, המלחמה שהתנהלה בעזה בסוף 2008 ובראשית 2009 יצרה בסופה מציאות של הפסקת אש יציבה למדי. ארגון חמאס אינו מעוניין בחידוש האש, ופועל לייצוב הפסקת האש על-ידי ריסון הפלגים הרדיקליים יותר ברצועת עזה. אומנם הוא מנסה ליישם את לקחי כישלונו הצבאי במלחמה ולהכין את עצמו לסיבוב נוסף, אולם נתקל בקשיים בשל המשך המצור על רצועת עזה, ובעיקר פעולה יעילה יותר של מצרים למניעת הגעה של משלוחי נשק לרצועת עזה.
האינטרס העיקרי של חמאס הוא לייצב את שלטונו בעזה, בייחוד בשל הירידה שחלה בתמיכה בו ברצועת עזה בעקבות המלחמה. בגדה לעומת זאת עלה שיעור התמיכה בחמאס מיד בעקבות המלחמה.
גם באזור יהודה ושומרון שוררת יציבות. מספר הפיגועים נמוך מאוד. הרשות הפלשתינית הצליחה לחזק את יכולותיה הביטחוניות בסיוע משלחתו של הגנרל דייטון, ובהדרגה מחזקת את יכולתה להשליט חוק וסדר בחלקים גדולים יותר של הגדה. המצב הביטחוני המשופר אִפשר גם הסרת מגבלות על חופש התנועה של הפלשתינים, ובעקבות כך את שיפור המצב הכלכלי בגדה. שיפורים אלו מתורגמים חלקית בלבד לחיזוק מעמדה הפוליטי של ממשלת עבאס-פיאד משום שעדיין בציבור הפלשתיני אין אמון ביכולת ממשלה זו לקיים ממשל נקי משחיתות שיפעל לקידום האינטרסים הלאומיים של הפלשתינים, אולם בסך הכול יש בעקבות שילוב כל הגורמים תהליך הדרגתי של עלייה בשיעור התמיכה בעבאס ובמפלגת פת"ח וירידה בתמיכה בתנועת חמאס. בסקר שערך מכון סקרים אמריקני עבור IPI (מכון השלום הבינלאומי הפועל בניו-יורק) נמצא כי שיעור התמיכה בעבאס בכל שטחי הרשות הפלשתינית מגיע ל-52 אחוזים, ואילו שיעור התמיכה בפת"ח הוא 45 אחוזים, ובחמאס 24 אחוזים בלבד.
1 אמנם הפרשייה שהתפתחה סביב הסרת ההצעה הפלשתינית לדון בדוח גולדסטון במועצת הביטחון פגעה כנראה בשיעור התמיכה בעבאס, אבל עוד נותר לראות אם תהיה זו פגיעה ארוכת טווח.