לא על החוק לבדו

עו"ד אביגדור פלדמן טוען, בצדק, שעל ארגוני זכויות האדם להיות א-פוליטיים. אולם באותה נשימה חושף את דו-פרצופיותו הוא, שֶׁבָּהּ הוא מאשים את הארגונים ההומניטריים בימין כנגועים בפוליטיקה. לא סוד הוא כי פלדמן מזוהה עם השמאל הקיצוני ועם המאבק הפלשתיני. מתוקף השקפתו הפוליטית הוא שולל את כל ארגוני הימין, ובאותה עת טומן את ראשו בחול כבת יענה מהעובדה, שכל ארגוני זכויות האדם, המתהדרים בשם זה, הם שמאלניים מובהקים. הם מייצגים את הפלשתינים והעובדים הזרים, אך לא עשו דבר למען מגורשי גוש קטיף, כמו-גם למען קורבנות הטרור. הקמת ארגוני זכויות האדם בימין התחייבה מעובדה מצערת זו, והיא מהווה אפוא אפלייה מתקנת ותשובה לארגוני השמאל.

חנוכה אומנם מאחורינו, אך חדי העין שבינינו, הבקיאים במסורת, ודאי שמו לב לההבדלים בין הליטאים לחסידים במנהגי הדלקת החנוכייה. הליטאים, המדליקים נרות בשקיעה, מתמקדים בהלכה, ולא בטקס. לכן החנוכיות פשוטות יחסית. אין להם גם פנאי להאריך בטקס, כי עליהם לחזור לבית הכנסת לתפילת ערבית וללימוד תורה. לעומת זאת, החסידים המדליקים נרות בצאת הכוכבים, אחרי תפילת ערבית, מאריכים בטקס ההדלקה בחנוכיות מהודרות ובניגונים המשמחים את הלב והנשמה. ההבדלים הללו אינם מפתיעים. הם משקפים בבירור את ההבדל בתפיסת העולם בין שני הזרמים. בעוד הליטאים, בעלי הגישה השכלית, שמים דגש על תלמוד תורה, הרי החסידים, בעלי הגישה הרגשית, שמים דגש על טקסים. הטקסים באים לידי ביטוי בהארכת התפילות, בניגונים, ב'טישים' המסורתיים בליל שבת, בסעודות מלווה מלכה, בשמחת בית השואבה בסוכות, כמו-גם בטקס הדלקת נרות חנוכה.

כאילו לא די במופע ההתערטלות של הניסויי, במהלך טיול שנתי, גם בוגרי בית הספר ליד"ה בירושלים קראו לשמיניסטים של המוסד להמשיך במורשת החשפנות ובהחזרת עטרה זו ליושנה. השימוש הציני בביטויים הלקוחים ממקורות היהדות, לשימור התורה, למען בגידה בעקרונותיה, אינו מקרי. הנוער החילוני, המנוכר למורשת היהודית, הפך את החשפנות לדת. האינטרנט הפך את העירום לנורמטיבי, לכלי בידור לגיטימי, שרבים מהגולשים סוגדים לו כעגל זהב. אם מורים ומחנכים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בטוקבקים, רואים את התופעה כנורמטיבית, ואינם מבינים על מה המהומה, מה יגידו התלמידים. זהו המודל החינוכי שהמורים מציגים לתלמידים ולבוגרים. ולקינוח שאלה: מה המרחק בין חשפנות באינטרנט, בטיולים ובין כתלי בית הספר למסיבות זימה במועדון חשפנות וביצוע מעשים מגונים? קב"ט ארז אפרתי זוכרים? רק אל תתפלאו איך הבחור מהיחידה המובחרת הגיע לזה.

אירוע לבבי אירוע לבבי? אין חיה לשונית כזאת. אולי רק ככותרת ללביבה חמה ומתוקה, במדור "סודות ולביבות" של העיתון הנפוץ במדינה. מעתה הסתפקו באירוע או התקף לב בלבד. והעיקר שנהיה בריאים. ונחתום בחדשות מהברנז'ה. פסוקו: מצא כסף את קַסְפּרְס מזל טוב למיליארדרית שרי אריסון על הזוגיות החדשה שמצאה, בתקווה שזו תוביל במהרה לחופה ולקידושין כדת וכדין. אגב, האם צליל השם של המאושר מזכיר לכם משהו? בשורות טובות.

דומני כי המחלוקת, לגבי אופיו של החוג לתנ"ך בכנסת, משקפת את ההבדל בין הגישה הדתית למקרא לבין הגישה החילונית. בתפיסה הדתית התנ"ך הוא בראש ובראשונה טקסט מקודש, המדריך לחיי קיום מצוות ומידות טובות. לעומת זאת, בתפיסה החילונית התנ"ך הוא טקסט ספרותי והיסטורי גרידא. משום כך גם המורים החילונים מלמדים אותו בגילוי ראש ובפרשנות חופשית. נכון שאין לאף אחד מונופול על התורה, אולם אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתורה ניתנה במעמד הר סיני כספר חוקים מקודש, המדריך לחיי מעשה, וכפוף לפרשנות מסורתית ברוח חז"ל. כל פרשנות אחרת מעוותת את מהותו. הוראת תורה, ללא קיום מצוות, פוגעת בדבריה, בחוקיה המפורשים וברוחה המקודשת. הלימוד במקרה זה משול לגוף נְטול נשמה ורוח חיים. לא פלא שלשיעורי התנ"ך בבתי ספר חילונים אין רייטינג, והם בעדיפות נמוכה בעיני התלמידים.

העיתונות היא כידוע כלב השמירה של הדמוקרטיה, ולכן חופש העיתונות הוא מעמודי התווך שלה. ריבוי עיתונים הוא סממן מובהק של חופש הביטוי, המונח ביסוד הדמוקרטיה. אותם סייגים, החלים על חופש הביטוי, חלים אפוא גם על חופש העיתונות. כשם שחופש הביטוי הוא לגיטימי כל עוד אינו פוגע באינטרסים של המדינה, כך גם לגבי העיתונים שהם לגיטימיים כל עוד אינם מסיתים נגד ישראל. לכן הטענה על האפשרות למשקיעים זרים בתקשורת של גורמים עויינים, כהצדקה להצעת החוק המגבילה את הבעלות על העיתונות לאזרחי ישראל בלבד, היא בלתי רלוונטית. נכון שהעיתונות האינטרנטית מכרסמת בעיתונות הכתובה ונושפת בעורפה. זו היא סיבה למסיבה להגביר את התחרות בין העיתונים ולשפר את איכותם. אולם זו אינה מצדיקה את תמיכת הממשלה בעיתונים. זאת לא רק מסיבות תקציביות, אלא בעיקר בגלל פגיעה בחופש הביטוי העיתונאי, על-רקע המעורבות הממשלתית, כאשר לא סוד הוא שבעל המאה הוא גם בעל הדעה. השיקול הציוני לחוק המוצע אף הוא בלתי רלוונטי. האם מדינת ישראל תפסיק את כל התרומות מחו"ל משום שלא עשו עלייה? ברור שמדובר בחוק אדלסון, בדיוק כפי שחוקקו חוקים פרטיים אחרים במסווה כללי - דוגמת חוק דרעי, בנושא הקלון, וחוק יגאל עמיר בסוגיית מאסר עולם. מה שֶׁכֵּן, ראוי שיהיה גילוי נאות בכל עיתון, וחשיפת זהות הבעלים שלו, והקו האידיאולוגי המדריך אותו.

הסערה ציבורית, שהתעוררה בעקבות ההתבטאות של שר המשפטים, פרופ' נאמן, לגבי הנחלת משפט התורה במדינה, מלמדת לא רק על דעות קדומות של הציבור, אלא לא פחות על בוּרוּתו בתורה. כך למשל, "עין תחת עין" אין פירושו נקמה פיסית, אלא תשלום שווי הנזק של עקירת העין. הוא הדין לארבע מיתות בית דין, אשר חז"ל מעידים, כי סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה (!) נחשבת לקטלנית, והעונש לא בא אלא להמחיש את חומרת החטא כמודל אנטי חינוכי. חוקי התורה מחייבים כבוד לאישה, התחשבות בזולת ושמירה על איכות הסביבה. הם גם אוסרים בתוקף על לקיחת שוחד. אילו המשפט האזרחי היה מאַמץ את החוקים הסוציאליים של התורה, המחייבים את הנושים לא להותיר את בעלי החוב ללא כסות וקורת גג, אין ספק שהיו נמנעים כל אותם מקרים טרגיים, בעקבות מדיניות ההוצאה לפועל. כדאי לבטל את החוקים הדרקוניים מימי המנדט והשלטון הטורקי, שאבד עליהם הכלח, ולאמץ את חוקי התורה כדי ליצור חברה טובה יותר בארצנו. ובא לציון גואל.

לא ברור לי באיזו פוליטיקה אחרת מתהדרת מפלגת קדימה. האם בעובדה שלראשונה, ראש ממשלה ממפלגתה, אהוד אולמרט, יושב על ספסל הנאשמים בעבירות שוחד ומרמה, ושר אוצר שלה, אברהם הירשזון, יושב בכלא על גניבה? וכאילו לא די בכך, ח"כ דליה איציק שיפצה את דירתה (ושילמה רק בעקבות סערה ציבורית) ונהנתה ממסע תענוגות בחו"ל על חשבון המדינה? האם זו היא הפוליטיקה הנקייה של המפלגה, המדברת נגד טובות הנאה? וכיצד מפלגה, שהיא קבלן קולות מספר אחת, ללא כל אידיאולוגיה אמיתית, מבקרת בעזות מצח חלוקת ג'ובים בליכוד? דומני כי המפלגה המתפוררת, במבחן התוצאה, היא העדות המובהקת לחוסר הדרך שלה ולכיסאולוגיה, התופסת את מקום האידיאולוגיה.