שמואל רוזנר, במאמרו "קלינטון כועס" במגזין מעריב מ-16.11.09, מנסה לחזור ולטפח את "תסמונת ההלקאה העצמית" שלנו. לשם כך הוא מנצל את ההזדמנות שקלינטון מבקר בישראל בסמיכות ליום הזיכרון לרצח רבין ז"ל. כאילו אין לנו די סיבות משל עצמנו, שרוזנר הוא אחת מהן, מחפש רוזנר עבורנו סיבות נוספות, ותהיינה אלה חסרות שחר ככל שתהיינה. שהרי המאמר בנוי כמעט אך ורק על "אילו" על "יתכן" ועל "אפשר ש-...". אנסה לעשות שימוש בטכניקה שלו בכדי להדגים את האבסורד.
יתכן, כמובן, שרוזנר צודק בניתוחו, אף שנוסח דבריו, שאינו מסתיר את המידה הגדושה של ציניות שלה הוא נזקק לשם הצגת טיעונו מובילה לחשד מבוסס שאפילו הוא עצמו אינו מאמין במה שהוא אומר; ואם כן, מדוע הוא אומר זאת?! משום שרוזנר עצמו נמנע מלהסביר, יצטרך כל קורא לשער זאת בכוחות עצמו. אני, בניגוד לרוזנר, נוטה לקבל את דבריו של קלינטון כפשוטם, דבריו של מי שעושה חשבון נפש חלקי, קל ומהיר מול הפודיום והמיקרופון שזימנו לו המקום והזמן. תחת אפריונו של סבן, הוא חייב תמורה על האירוח אך כמעט אינו חייב דבר מבחינה מדינית, ולכן מותר לו להשתעשע ברעיונות בסגנון "אילו..." ו"היתכן ש...".
אך הואיל וחופש זה אינו שמור רק לקלינטון, הוא שמור לכולנו; כל אחד מורשה להניח או לדמיין בנוסח "אילו..." ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יפליג לאבסורדים מוחלטים.
בעקבות השערותיו של קלינטון בחרו מחשבותי להפליג לעבר שני אירועים משמעותיים בתולדות המדינה, משמעותיים ומכריעים לא פחות - ולטעמי הרבה יותר - מרצח רבין ז"ל:
מלחמת השחרור - המדינה בהנהגת בן-גוריון;
ומלחמת ששת-הימים - המדינה בהנהגת אשכול ודיין. בשני אירועים מכריעים אלה, ולא בשום דבר אחר שקרה לפניהם, ביניהם או אחריהם - בהסתייגות מסוימת לגבי מלחמת יום הכיפורים - עוצבה המציאות בה אנו חיים כיום.
אילו... - חרף הקושי האוביקטיבי לעשות זאת אז, היה בן-גוריון פוקד במלחמת העצמאות על כיבוש ירושלים המזרחית כולה, כהמשך לתנופת ההישגים בחזית המרכז, ו"מיישר" את גבול המזרח של ישראל בקלקיליה, טול-כרם, אום-אל-פאחם ודרום הר-חברון - הייתה לנו כיום מציאות גיאו-אסטרטגית שונה לחלוטין, ויתכן אף שלום. מכל מקום הסיכוי לכך גדול בהרבה מהסיכוי שהדבר היה מתרחש אילמלא נרצח רבין. אולי היה זה שלום קר נוסח מצרים, אבל כך גם היינו חוסכים את מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, את האינתיפאדות ואולי גם את מלחמות לבנון... ועוד.
אילו... - היה דיין קצת יותר פסימי בששת הימים, והיה מבין שהטלפונים הערבים להם חיכה אינם מחוברים לישראל, גם אז היה מצבנו כיום שונה. קרוב לוודאי שהיו לנו הסכמי אי-לוחמה בכל הגזרות, ואולי גם שלום. בכל מקרה היה הסיכוי לכך ביצירת מציאות אחרת בשטח אז, גדול בהרבה מהסיכוי שטמן בחובו הסכם אוסלו, שבבסיסו עמד שיקום אש"ף וקרובו לגבולותינו הרגישים, הקמת רשות פלשתינית רצחנית בראשות ערפאת, פיתוח טרור אינטנסיבי שגבה קורבנות רבים ועוד. לשם כך נדרשו דיין (האסטרטג) ואשכול (המדינאי) למספר תובנות: א.) השארת צה"ל בגבול הפסקת האש בצפון והשגתו לגבול הנוכחי אך ורק בתמורה להסכם אי-לוחמה. ב.) מניעת חזרתם לאיו"ש של כל מי שברחו משם בזמן המלחמה, תוך עידוד אחרים לעשות כמותם ולעבור לירדן, המשך ישיר למלחמה. סיפוח מיידי של ירושלים המזרחית ויישובה ביהודים כפרויקט יהודי עולמי בהנהגת מדינת-ישראל ובעידוד ממשלת ישראל. מניעת זליגה ערבית מאיו"ש לתחומי ישראל - לא בתירוצים של איחוד משפחות ולא תחת שום תירוץ אחר; המרחק שווה בשני הכיוונים המהות - שונה, ואת איחוד המשפחות אין חייבים לבצע דווקא בתחומי ישראל ו/או כאזרחים שלה. מדינאות היא תמיד ראייה כוללת וארוכת טווח ככל האפשר, ולא "שלום עכשיווית". ג.) תיחום שונה של רצועת עזה - מובלעת מדיר-אל-בלח בתחומי הפינה הדרומית מערבית של ישראל, ועד אל-עריש שבסיני, סה"כ שטח דומה לשטחה הנוכחי של הרצועה, אבל במיקום אחר. את הפתחה צריך היה ליישב בערבים מצפון הרצועה ולא ביהודים.
אילו... התנהלה ההיסטוריה אז אחרת, עם ראיה מדינית אחרת ועם תובנות ריאליות יותר, הייתה גם המציאות של ימינו אלה נראית אחרת; להערכתי, טובה הרבה יותר וקרובה יותר לפתרון יציב ובר-קיימא. ההנחה המונחת בבסיס גישת אוסלו של רבין ושותפיו, שאת השגיאות שעושים כיום ניתן יהיה בוודאות לתקן מחר, היא הנחה שגויה שלא לומר מטופשת או אפילו שקרית.
קלינטון שבוי בתפיסה שלהערכתי קנה ולמד ביסודיות ובהתמדה מ"מומחים", מסבירים ופרשנים שבאו בעיקר ממפלגת העבודה ומן השמאל הישראלי, ומחוגים אקדמיים ויחב"לים בעלי השקפות דומות בארה"ב. מאז התפוגגה הנחת העבודה של דיין, שניצחון ששת הימים יביא את הערבים למו"מ עם ישראל על ברכיהם, מפלגת העבודה ועיקרו של גוש השמאל הישראלי, לא הצליחו לעצב שום חשיבה אסטרטגית ריאלית. הכול הונח על "קרן צבי" אחת: ויתורים, גבולות הכוח ושלום עכשיו - באלה דבקו דבקות כמו-דתית גם כשלאף אחת מהנחות-שאיפות אלה לא היה יסוד במציאות. את משוגותיהם הנחילו לקלינטון ולאחרים, במיוחד במערב אירופה.
אלא שבדרך שכחו שידידותם של גורמים אלה ניתנת בערבון מוגבל, הם מעולם לא היו ולעולם לא יהיו יותר ציונים מ"הציונים האולטימטיביים", וידידותם היא זמנית ועלולה להפוך למשענת קנה רצוץ. אותה רוח מכשילה אכלה כל חלקה טובה גם בחינוך הנוער - לפחות בשני הדורות הראשונים של ישראל העצמאית, שבהם היה השמאל דומיננטי בעיצוב החשיבה המדינית, הציונית, והלאומית של מדינת-היהודים.
תהליכים היסטוריים
אמיתיים, להבדיל מתהליכים מדומים, אינם נקבעים אך ורק ע"י האישים המזדמנים לזירה הפוליטית בשעת התרחשותם. הם שילוב בין מציאות גיאו-פוליטית מבוססת עובדות ותהליכים ליוזמות אישיות של בעלי הכוח-הפוליטי. הבסיס לאינטגרציה משמעותית בין השנים, הוא זיהוי נכון של המוכנות המצבית לקבל את השינוי שיוזם המנהיג (או קבוצת מנהיגות) ולהתפתח עימו התפתחות טבעית. יוזמה מנהיגותית שאינה נסמכת על מוכנות מצבית, לא רק שאינה מביאה לתוצאות בכיוון הרצוי, אלא עשויה להיות הרת-אסון; ראשיתה של הידרדרות בלתי-נשלטת. כזה היה הסכם אוסלו, ומן האשליה שלו עדיין לא השתחררו רבים וקלינטון בתוכם.
לכן, אולי לא סיפקנו ואיננו מספקים לקלינטון את "הסחורה" שהיה רוצה לקבל כאן ומכך הוא מאוכזב, אולם הסיבה האמיתית לאכזבתו אינה נמצאת במגרש שלנו אלא במגרש שלו. כאדם נבון בדרך כלל היה עליו להיות יותר מפוקח יותר אוביקטיבי בקריאת מפת המציאות ויותר זהיר. חרף זאת הוא שהתפתה דווקא לדרך "הקלה" והלא מציאותית של אותה קבוצה בישראל שעל שולחנה סעד בעבר ועליו הוא סועד גם הפעם.
