היהודים הנסתרים

השלג נערם ברחובות ורשה הקור מקפיא עצמות בימים האחרונים לשהותנו יורדות הטמפרטורות מתחת לאפס, למידות שלא זכינו לחוות בחיינו. הבוקר מפציע על העולם בלובן מסנוור. פתותי שלג נוגסים בעדינות כל חלקה פתוחה. בהדרגה הכל עטוף לבן. גגות הבתים, הרכבים, שבילי הגן, העצים הכיכרות, הפסלים בגן, הדרכים, והמצבות. ביום הכי מושלג אנו יוצאים לחוויה הכי מרגיזה. אני מזמינה מדריך טיולים מקומי שיסיע אותנו לסיור במחוזות היהודים שנעלמו מן הנוף . המדריך מגיע למבואת המלון הוא נראה לנו כמו נאצי, משום מה. הוא מסתכל עלינו, על יורק, עלי ועל בני ואומר: "אתם היהודים שביקשתם סיור?". אני מסתכלת עליו ואומרת "כן". יוצאים אל השלג ברכב פרטי ירוק. יושבים ברכב ומתחילים לנוע בין חומות של שלג. מתחילים בסיור בקיר ששרד, אחד מקירות הבתים בגטו ורשה. רק שלט על קיר ישן מעיד על שרידיו של הגטו. שני גברים מחזיקים אותי שלא אמעד בשלג הכבד. מצד אחד בוגדן ומצד שני יורק, בן דודי. השלג קופא והופך לקרח במיוחד בשבילי המעבר. במקומות בהן נערם אתה צועד כשרגליך שוקעות בשלג רך. קור מקפיא. האצבעות קופאות. גפיים עליונות וגפיים תחתונות. ככל שאנו מתקדמים אני מבינה שאני נפגשת רק עם אנדרטאות ומצבות. אנדרטת יאנוש קורצ'ק, אנדרטת האום שלאץ, בית הקברות היהודי, שלג לבן בבית הקברות. אין חיים. רק משלחות של נערים ונערות יהודיים פוקדת את בית הקברות. כמה מוזר שפתאום מול בוגדן אני תופסת ביטחון ושואלת: "אתה יכול לומר לי, איך העם הגרמני האינטליגנטי והתרבותי, עשה מעשי זוועה כאלה?", ובוגדן לא נבהל. היו לו תשובות סדורות. הוא תקע אותן לאורך הסיור באורח שיטתי. מה את מדברת על הגרמנים, אמר לי בעקיפין. הרי יהודים לא עזרו אחד לשני. תראי את רוקפלר ורוטשילד היהודים העשירים לא רצו לעזור ליהודים העניים. מה עם הרב שכתב מהגטו על כך שהקאפו היהודי גרוע מהנאצים. הוא המשיך וסיפר על האוניה עם הפליטים שהגיעה לחופי אמריקה ונאלצה לשוב אל התופת של אדמת אירופה. הכל עובדות היסטוריות שנערמות לשירותו. כשאני חוזרת לארץ אני מחפשת פרטים על פולין. אני עדיין בהשפעת הטיול, ומגלה שהחזירו מוסדות שנמחקו בשואה כמו ועד הקהילות של פולין, ועד רבנים שהיה קיים לפני המלחמה וכעת החליטו לכונן אותו מחדש. השיבו גם את השלט האבוד. היהודים הנסתרים עדיי נסתרים בפולין. אינך יודע לעוד כמה זמן הם יקשרו את עצמם במסתרים עם היהדות. מי מהם אכן ימצא דרכו אל היהדות. אולי הקשיים שאנו מערימים עליהם משאירים אותם יהודים נסתרים. אני תוהה אם מי שחי רוב שנות חייו בתחושה שהוא הודי זה מפסיק? אולי זה מספיק, אני שואלת ואני יודעת שאיני רבנית. סתם יהודיה כשרה. יורק מסמס לי מפולין: "הכל בסדר בישראל?". עכשיו אני מבינה הכל. אני יודעת שיורק מתגעגע ליהדותו, יהדות של יהודי מסתתר. יהודי שהלך לאיבוד. אמו שלו עדיין חיה, והיא יודעת שבנה דומה מאוד לאביו, בוריס ז"ל. איש נוצרי בן שישים, ולא יודעים שכלוא בו יהודי.

היו לי סיבות רבות לנסיעה הזאת, אחת מהן לידת נינו החדש של בוריס, גבריאל. החלטתי לבקר את מוניקה בתה של בת דודתי דנקה, שהלכה לעולמה בשנה האחרונה. גבריאל שכב בעגלת התינוקות, עולל רך שאין לו וליהדות מאומה. בשהותי בבית קרוביי בסוקולניקי ליד לודג' הקפדתי להדליק נרות חנוכה כאשר בני מסייע בידי. מוזר היה לגלות על אדמת הנכר שבני בחזקת תינוק שנשבה, הוא חיפש באינטרנט את תפילת הדלקת נרות חנוכה. אחר כך ידעתי שאני יכולה לסמוך רק על עצמי והדלקתי נרות חנוכה בעצמי. את המלאכה המשיך אנדריי סבו של גבריאל, גוי גמור שהחליט לעזור לי לשמר את המסורת היהודית. גם כשלנתי מחוץ לבית המשפחה בעת הסיורים ברחבי פולין המשיך להדליק נרות. כשנפרדתי מבני המשפחה נותרו כמה נרות חנוכה אילמים משוועים להדלקתם ואולי יום אחד אברר האם סיימו את המלאכה. במהלך הביקור ביקרתי בבית הקברות הנוצרי. דנקה, בת דודתי ז"ל, לא דיברה אנגלית. היא הסתתרה מאחורי שכבת הקרח הקפואה. דמעות של חוסר אונים זלגו מעיני מוניקה. היא תרגמה הכל לפולנית וניסתה לדחוף שלושה ורדים שרכשתי בשער הכניסה למים הקפואים. הפרחים על המצבה השחורה קפאו בתוך הכד הלבן ונדמו לפלסטיק. לא זיהיתי חיים. רק דמעות של חוסר אונים. היית צריכה לקבל אותי בביתך. היית צריכה להיות בבית. סבתא להמון נכדים ולא כך בכפור מתחת לשכבת הקרח מלאת געגועים שאינם מגיעים אל קיצם. כשבני סיפר לחבריו שהוא עומד לבקר על אדמת פולין הרימו גבה ותמהו מה יש לו לחפש בארץ המשעממת. ארץ קפואה עם זיכרונות איומים על שואה ושל אנטישמיות חדורה. כשעמדנו בתור ההמתנה לעלייה למטוס שהחזיר אותנו לארץ שמענו על אובדן השלט בכניסה לאושוויץ. קצת לא האמנו שכן יומיים קודם הספקנו להיכנס בשער המחנה. את פנינו באושוויץ הקבילה חתולה שמנה. בעיניים פולניות שבעות גנחה, גרגרה, התחככה בנו. הופתענו לגלות אותה סובבת בין הביתנים. ממה היא חיה כשהיא מסיירת בין מגדלי השמירה? מה לחתולה קטנה קצרת רגליים ותפוחת מידות ליד קיר המוות באושוויץ? מה לחתולה קטנה מול כל הזוועות? החתולה הקטנה אולי סימלה את החיים שעדיין מנסים לבקוע גם במקום שסימל יותר מכל את המסלול לקראת המוות. הסיור שלנו בפולין שונה מכל סיור. ואנו מחליטים תוך כדי הטיול שיש לבני הדור הצעיר שמקיימים דו קיום משונה בפולין להציע משהו אחר לתיירים. באחד מהערבים מזמין גרגורי פיינגולד בנו של יורק את בני למועדון מקומי. ג'ש מנגן ומתקלט מוזיקה של שנות השמונים. מוזיקת פאנק אלקטרונית. הוא פוגש אותנו לבוש באחת מחליפות מדי המשטרה שיש לו. גרגורי אוסף חליפות של מדי משטרה והחליפה בה פגש בנו הייתה חליפה של שוטר שבדי. גרגורי הוא צעיר בן 35 שניכר עליו שרק המוזיקה והאלכוהול מושיעים אותו מעולם חנוק של עוני, העוני ששרוי בו במיוחד אביו. וכך בני שהצטרף אליו לבילוי במועדון בו תיקלט. גמע עשר כוסות בירה ומצא עצמו רוקד לקצב המוזיקה המוזרה שהתוודע אליה באותו ערב. באנגלית רצוצה מופיעים לפתע חברי הלהקה כיהודים נסתרים. האחד מגלה לבני שסבתו הייתה יהודיה, השני סבו היה יהודי. לזה יש חברה יהודיה כי הסבתא שלה שהתגוררה בישראל הייתה יהודיה, והיא נערה יהודיה נאה כעת מאמינה רק בבודהיזם. לפני שבני חוזר מן הפגישה הלילית הוא מקבל גם דיסק מאחד החברים של גרגרורי דיסק ובו שיר על הגטו. הכל בפולנית. אנו לא מבינים. צריך לחפש מישהו שיתרגם לנו את המילים. אביו של גרגורי, יורק, מתחנן להצטרף אלינו לסוף הטיול בוורשה. אני תוהה איך נסתדר עם יורק. יש לי חששות רבים בשל מחסום השפה. איך אני יכולה לתקשר עם יורק? אני לא מדברת בשפתו והוא לא מדבר בשפתי. איך אני מתקשרת עם בנו של בוריס בלא מילה אחת משותפת? אני תוהה אם במלון נוכל לסדר מיטה נוספת. ויורק מסמס לנו הודעות, מתקשר ורוצה מאוד להיות איתנו ביומיים האחרונים לפני שאנו חוזרים לארץ. כשסוף-סוף מאשרים לנו שיש מקום במלון אני מאושרת, פתרתי בעיה אחת. ונותרה הבעיה האחרת בעיית השפה. יורק חי על התפר הזה בין יהדות בין הנצרות. על-פי ההלכה אינו יהודי כלל וכלל. שורשיו היהודיים הולכים ומתמוססים אט-אט. אך באישיותו הוא יהודי מן העיירה, יהודי המתחנן להצטרף אל המסע לעיר הגדולה. יורק לא ביקר בוורשה כבר 50 שנה ועכשיו עמנו האורחים מישראל הוא נוסע לוורשה. בכניסה לחדר במלון הוא מתפעם מכרטיס הכניסה. כרטיס חכם שמפעיל את מערכת החשמל בחדר. כשיורק נפרד מאיתנו אני מפקידה בידיו את מפתח החדר למזכרת. כשאנו יושבים ואוכלים בקניון אוכל מהיר אני שמה לבי שיורק לא יודע לטמון את הקשית בכוס הקולה. דברים שנראים בעיניי פשוטים נראים בעיניו מוזרים. אני מודה ביני לביני שעשיתי עמו חסד והבאתי אותו עמי לוורשה. כל העת מתנהג יורק כמי שקפאה לשונו הפולנית ואינו מדבר כלל פולנית. הוא ממציא יחד איתנו שפה חדשה. ללכת לאכול אנו מסמנים על בטננו ואומרים "ים-ים" . כשנגמר לו כרטיס הטלפון, שכן כמעט כולם מדברים בטוקמן, הוא מוצא דרך בעזרת בני ומבקש ממנו באמצעות התרגומון של גוגל 40 זלוטי כדי לקנות כרטיס טלפון חדש.