סיפור-הצלחה לא-מבוטל הוא של בן הכיתה, חיים ברנזון, שהפך במרוצת הזמן למשפטן-מומחה ראשון במעלה לדיני עבודה. בכך הוא הלך בעקבות אביו המנוח, השופט העליון לשעבר, צבי ברנזון, שהניח את היסודות המשפטיים ליחסי-עבודה ראויים שבין עובדים למעבידיהם. דמות אחרת שהוכיחה את עצמה היא מי שהייתה אסנת איטלסון, לימים ד"ר וקסלר, גיניקולוגית, רופאת ח"ן ראשית בצה"ל ומומחית להפריה. ד"ר וקסלר התפרסמה גם כרעייתו של מי שהיה יו"ר ועידת הנשיאים בארה"ב ונשיאו העולמי של ארגון "בני ברית", ד"ר ויליאם וקסלר המנוח. הכלכלן צבי לובצקי הוא עוד דמות מכיתתנו, שקנתה את עולמה. לובצקי נמנה עם היזמים הראשונים בתחום הפיננסי והוא האיש הקים את חברת "אי.בי.אי" - הקבוצה הגדולה והאמינה ביותר בבורסה מבין הברוקרים הפרטיים. כוכבו של לובצקי דרך גם בשמי הספורט, כשחקן מצטיין של נבחרת ישראל והפועל תל אביב בכדורסל.
|
מלבד תלמידים בולטים התברכה כיתתנו גם במורים מן השורה הראשונה, בעלי השכלה רחבה עוד מחו"ל, שברבות הימים הפכו למפקחי משרד החינוך. כאלה היו מאיר ויניצקי, בנימין אחיה, יורם וינשטיין ומשה הרפז. הם ידעו להרביץ בנו לא רק תורה, אלא גם לחנך אותנו לאהבת ההורים, המשפחה, החברים והארץ. היינו בנים טובים של צפון תל אביב, חנונים עם קבלות ובעלי גינונים נוסח "שלום לך המורה", בעת שזה נכנס לכיתה, ושל "יערב לך המורה", בעת שיצא להפסקת האוכל. את העונש הנורא מכל ספגנו שעה שהמורה לקח מאיתנו את הילקוט האישי שלנו על שלא הכנו שיעורי-בית. הוא הוחזר לידינו, בדחילו ורחימו, רק לאחר שהואלנו לשלוח אליו אחד מהורינו, כדי שישמע מפיו את מה שעוללנו. העונש בבית לא איחר לבוא, הבושה והכלימה אכלו אותנו אז חיים. מדי בוקר לא החמצנו את מפקד בית הספר ומדי יום שישי תרמנו גרוש לקופסת הקרן הקיימת עבור אדמה נגאלת. שרנו בגאווה יתרה שירי מולדת, התרמנו עוברים-ושבים ברחוב ליום-סרט, חילקנו משלוחי-מנות לבתי-אב בפורים, יצאנו לירות בקשת וחץ בל"ג בעומר, ועטרנו לראשנו זר בחג השבועות. בחיל ורעדה - ולא, חלילה, של פרקינסון - אני כבר נכסף לפגישת המחזור הבאה שלנו. כולי אפוף תקווה שזו אכן תתקיים - אם ירצו כמובן ה' ואנחנו - עוד בטרם שניפגש כולנו שם למעלה.
|
לבת הכיתה, שרה צימט, לא ניבאו בסוף היסודי עתיד מזהיר כתלמידה בתיכון עיוני. מחנך הכיתה היה סבור שהיא מתאימה יותר לתיכון-חקלאי, אבל הילדה בת ה-13 סירבה להיכנע ובבדיקות אוריינטציה מקיפות הוכיחה בכל זאת כישוריה והתקבלה ללימודי תיכון עיוני. לימים היא הפכה לפרופסור שרה בן דוד, ראש המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. על הצטיינותה המדעית היא זכתה לאות-הוקרה בינלאומי של האגודה העולמית לויקטימולוגיה. פרופ' בן-דוד, שהתמחתה בעבריינות-מין בקרב מבוגרים, הייתה המדענית הראשונה שהשרישה בארץ את תחום הויקטומולוגיה. בזכותה קרמה עור וגידים המגמה לשיקומם של עברייני-מין, ביניהם פדופילים, והיא זו שידעה להשיא את העצות המקצועיות הנבונות ביותר לטיפול ההולם בהם.
|
עדה הגיעה אלינו בת 11, על סף כיתה ו', לאחר שנאלצה להעתיק את מגוריה, בכורח המציאות, מירושלים לתל אביב. היא התגוררה אז במעונות עובדים, אל מול קן "התנועה המאוחדת" וסמוך מאוד לבית הספר. לכיתה היא הגיעה בחולצה כחולה של התנועה, עם שרוך אדום לצווארה. בצניעותה הרבה דאגה עדה להסתיר מאיתנו את קשיי חייה הכלכליים, כשהיא אינה בוחלת, עוד בגילה הצעיר כל-כך, לסייע בפרנסת הבית, ובד בבד גם להוכיח את עצמה כתלמידה שקדנית, עם כישרון עילאי בחשבון ובהנדסה וציונים טובים מאוד בכל יתר המקצועות. הדמות הנערצת עליה הייתה כבר אז ממציאת הרדיום, מאדאם קירי, ואת חלום-חייה הצליחה להגשים כמוה, כביוכימאית. בדרכה שלה הלך גם בן-כיתתנו, רמי זמיגרוד, לימים ד"ר רמי נמרוד, שעוד בבית הספר הקפיד לערוך ניסיונות כימיים, שהסתיימו לא אחת בפיצוץ אדיר ושהוציא מן הכלים את צוות המורים. ברבות הזמן הפך רמי, שחלום-חייו היה ללכת בדרכו של המדען לואי פסטר, לפרופסור מן המניין לביוכימיה במכון ויצמן, בתחום שהוא כה היה "דלוק" עליו.
|
|