במהלך שנותיה חוותה ישראל את מכות המלחמה, על הרוגיה, פצועי גוף ונפש, וגם לוחמים שנפלו שבי בידי אויב. נוכח אלה, התגבשו במשך השנים דפוסי הסכמות בין הממסד והציבור. אלא מאי, אם נבודד מאלה את סוגיית השבויים ונבחן את ההתנהלות הלאומית, נגלה כי המדובר בשתי תקופות התייחסות שונות לסוגייה.
בתקופה הראשונה, עומדת הכרת הפרט בפגע הנורא, כמחיר שחייב אזרח לשלם למדינתו. בנוסף לביטחונו בממסד בטיפולו: בפצועים, במשפחת השכול ובהשבת השבויים הביתה. כך אכן היה: במלחמת העצמאות, בשבויי המחתרת היהודית במצרים, בקדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, במבצע אנטבה ובמלחמת שלום הגליל 1982. בכולם, וכספחת, באו הכאב, הצער וחרדת משפחות השבויים לגורל יקיריהן, אלא שאלה הפנימו את כאבן מתוך הכרה כי הקרבת הפרט חיונית לקימומה של מדינתו.
בתקופה השנייה, מעשה שטן. השתנתה ההכרה במאה ושמונים מעלות - בהפיכתה לחובת המדינה לפרט, יהיה אשר יהיה.
וכל הרע הזה נוצר איך לא, לאחר סיומה של מלחמת שלום הגליל הראשונה. ממנה והלאה, השתנו ההסכמות בין הפרט למדינה, כאשר גורמים פוליטיים באופוזיציה ניצלו את המלחמה על הרוגיה ומאוחר יתר השתמשו גם בשבויי המלחמה, כנימוק לפתיחתן של סוגיות הביטחון (שהיוו בסיס להסכמה לאומית) לדיון ציבורי. וכל זה במטרה לנצל את אירועי המלחמה המתמשכת, מסד ליצירת חזית בעורף המדינה להפלת הממשלה. משכך אירע, ירד הדיון בסוגיות קיום לרבות אלה הקשורות לשבויים, אל הרחוב - מה שהכפיל באחת את עוצמת התקשורת, שהפכה מספק ידיעות גרידא, לגורם חליף לממסד, כמכתיבת סדר היום הציבורי ותכניו. לפיכך ניתן לקבוע את מסע השיסוי נגד תקפותה של משל"ג, כנקודת מפנה. ממנה מתנהלת מדינת ישראל, בהתאם למצבי רוח נקודתיים תוך התעלמות מהשפעת הסוגייה על המערכת בכללותה.
על המפנה הקיצוני בסוגיית השבי, העיד
יצחק רבין ז"ל שהיה אחד משני המדינאים שללא ספק ראויים להיחשב בתחומם כ"גיבורי אנטבה" - בהתנצלותו הפומבית על החלטתו לעסקת ג'יבריל - כי "לא יכולתי לעמוד מול דמעותיה של אמו של יוסקה גרוף". משמע, כי דמעותיהם של עשרות אלפי אימהות שכולות, זעקות כאב של פצועי הקרבות, וחרדת משפחות השבויים במלחמות ישראל הקודמות, כאילו לא היו.
ראה למשל ולשנינה דוגמה נגזרת מקודמתה, המשקפת את נזקי ההשפעה הציבורית על הממסד בסוגיית השבויים. ופועלה, במתן הנחיות בלתי מוסריות בעליל, למניעת נפילתם של חיילים בשבי האויב בעודם בחיים, צא וראה:
מאז חטיפתם של אלדד רגב ואודי גולדווסר הי"ד, נחשף הציבור בעזרת התקשורת ודוברות צה"ל דאז, לנוהל "חניבעל" - שמטרתו לפגוע באויב המחזיק בחייל צה"ל. כלומר, חיילי צה"ל נדרשים לעשות ככל שלאל ידם (ירי מקלעים, אש טנקים, ארטילריה ומטוסים) במטרה לפגוע בחוטפים, אפילו במחיר הריגת החייל שזה עתה נשבה.
כלוחם וכמפקד בעשרות פעולות מעבר לגבולות הארץ ובמלחמות ישראל, לא שמעתי וגם לא השמעתי הנחיה שהיה בה שמץ של סיכוי לפגוע בחיילי צה"ל. מלבד תרגולת ובשמה "אש על כוחותינו" - וזאת כאשר האויב מצוי ממש ליד עמדות הכוח, אתה מזמין אש ארטילרית בקרבתך לשם השמדת האויב.
אלא שמנגד, וכפי ששודר ביום ג' (22.12.09) בתחנה הצה"לית, שאל
רזי ברקאי קצין בדרגת אל"מ, על עמדתו בהתייחס לביצוע נוהל "חניבעל" במהלכו של מבצע "עופרת יצוקה". שם נתפס/נחטף בידי החמאס לוחם הנדסה במהלך כניסה למבנה. וכדי למנוע את נפילת הלוחם ביד שוביו כשהוא חי, הורה המג"ד על הפעלת נוהל "חניבעל" והמבנה נהרס על יושביו. פעולה, שלדעתו של המרואיין, הייתה מוצדקת ותואמת לפקודות.
בדקתי לעומק מהיכן צצה הרעה הזו (נוהל חניבעל), שאין בה קמצוץ של מוסר ואחוות לוחמים. והסתבר, איך לא, כי מקורה בקווי ההתשה שבנה צה"ל בלבנון. וככזו, השתפרה במובן הרע של הפקודה, בעקבות הבריחה המבישה ממנה.
על כן, מהטירוף המתחולל באירועים לשחרורו של גלעד, ומהשרשתו של "נוהל חניבעל" עולים שני לקחים חשובים יותר מרבים אחרים, שמן הראוי להפיקם:
1. ממשלת ישראל והעומד בראשה חייבים להפנים כי עקרונות הביטחון הלאומי הופרטו זה מכבר (1982) לשפיטת הציבור ולהכרעתו - מה שהותיר לממשלה לתפקד כשבשבת, בזיהוי כיווני הרוח ואימוצם כהחלטות. מאחר שכך וכדי לאשש את ההחלטה, על הממשלה לפרסם את כל פרטי המו"מ לרבות שמות, תאריכים וכדומה. בכך יושגו שתי מטרות בעלות חשיבות עליונה:
- לאחר קבלת מלוא הנתונים יתמקד הציבור בעובדות, ובחוכמתו ישקלל היטב את עמדתו - תחליף לבליל ההיסטריה ולרגש הנשפך כמים ברחובות הערים.
- בעקבות השינוי בעמדת הציבור בישראל למ"ומ, ומפרסום פרטי פרטיו, מובטח כי אלה יגיעו לכל סמטה בעזה וביו"ש - מה שיעמיד את החמאס והנהגת הפת"ח לשיפוטם של בני עמם: על הנוכלויות, השיקולים האישיים והפוליטיים שהעלו. מהלך זה יביא ללא ספק לפגיעה ולהחלשה משמעותית במעמדם ובעמדתם, מבוא לפתיחתו של צוהר, כפתח צר של תקווה לשחרורו של גלעד.
2. אימוץ "נוהל חניבעל" מעיד על חוסר אונים / חולשה צבאית, שמקורו ברפיסות הדרג המדיני הפועל ללא אסטרטגיה של ממש - זולת אימוץ "התשה מרצון". בדומה לאסטרטגיית "הגנת הרכוש והנפש" שמומשה באמצעות ההגנה והפלמ"ח, תחת שלטונה של האימפריה הבריטית. כדי להימנע מחזרה ל"אין ביטחון" של טרום המדינה, חייבת הממשלה לקחת מידי הרחוב את ההובלה, ובלבד שתשיב לרשותה תפיסת ביטחון לאומי ברורה ומחייבת. כזו שיהיה בה מענה לכל מאפייני האיום, ללא צורך (באיוולת הבלתי-מוסרית) ב"נוהל חניבעל". וזאת, בהתניה ליכולת הממשלה לפקח ולהבטיח כי צה"ל מתכונן ומכין נכונה את הגייסות להגשמתה.
לפיכך, חייבת "כל אם עברייה" להפנים: כי התעלמות הממסד מהפקתם של לקחים אלה, תגביר עוד את ממדי האיום ואת הגשמת חלקיו - מה שיפחית עדי אפס את סיכויי בנה הלוחם לחזור בריא ושלם אם (חס וחלילה) ייחטף.