פשיטת רגל של עסק היא ללא ספק אירוע טראומטי לעובדים ולבעלים. האירוע לעיתים כה קשה שפוליטיקאים רואים צורך "לסייע למפעל שנקלע לקשיים". כלומר, האירוע מושך תשומת לב ציבורית במידה כה רבה שניתן להפיק ממנו רווח פוליטי. "הסיוע הזמני" שמוגש למפעל הכושל נכפה על הציבור שנאלץ לשלם מיסים שמועברים לבעלי העסק, בדרך כלל תמורת קשקוש שנקרא "תוכנית הבראה".
התערבות המדינה בפשיטות רגל של עסקים מתעלמת מחשיבותו של מנגנון זה לכלכלה, לחברה ולתועלת האדם. פשיטת רגל היא הדרך בה השוק מסלק עסק שלא מצליח להפיק את המרב מהמשאבים שעומדים לרשותו - פשיטת רגל סוגרת מפעל שלא מצליח לעמוד ברמה החדשה שמציבים לו מתחריו - מתחרים שמייצרים מוצר זהה או מוצר חליפי עדיף. מיליוני הצרכנים בשוק מחליטים לרכוש את המוצר המתחרה וכך קובעים את גורלו של המפעל שאינו עומד בציפיותיהם.
התחרות מתעצמת כאשר הכלכלה סובלת מעודף כושר ייצור כפי שבולט במשבר הנוכחי. העודפים מצטברים בכל התחומים: אין מי שיקנה את כל המכוניות שמפעלי הרכב בעולם מסוגלים לייצר בתפוקה מלאה, לבנקים אין קליינטים לכל האשראי שהם מסוגלים להלוות ומלאי הבתים במערב די בו לספק את הביקושים החדשים למשך מספר שנים. לפני שתתחדש צמיחה בריאה צריכים המלאים ועודף כושר הייצור להתחסל.
השרידות תיקבע באמצעות "הדמוקרטיה של השוק" את התהליך ישרדו העסקים שמיליארדי הצרכנים בעולם יחליטו שיש להם זכות קיום. הצרכנים מחליטים באמצעות "הדמוקרטיה של השוק" וללא אפליה. הם מצביעים באמצעות השטרות שבכיסם - לא מעניין אותם אם פועל הייצור הוא שחור, סיני, או תושב הגליל. חשוב להם אם המוצר משפר את רמת חייהם - מועיל להם ולילדיהם. גזר דינם חורץ גורלם של עסקים בעולם.
תפקיד ההפסדים המתמשכים הוא לאותת לבעלי המניות שצריך לעשות "משהו": לשנות את המוצר, לקצץ עלויות, להחליף הנהלה. רווחים והפסדים פועלים יחד כדי להחליף, ללא הרף, מוצרים, תהליכים, טכנולוגיות בטובות יותר, איכותיות יותר, יעילות יותר וכמובן - זולות יותר. תהליך בלתי פוסק שמעלה באופן קבוע את רמת החיים ואיכותם, מגביר את החיסכון במשאבי סביבה, אנרגיה וחומרי גלם. תתכן "תוכנית הבראה" אמיתית שתשקם עסק בקשיים אך ורק אם זו תמומן על-ידי גורמים פרטיים בסביבתו העסקית של המפעל כגון נושים, מתחרים, בעלי מניות או משקיעים חדשים. כניסתם לעסק, מבטאת אמון מסוים בעתידו למרות הקשיים.
"הצלת מפעל" בכספי משלם המיסים הוא ניסיון שווא להנהגת "סוציאליזם תאגידי" - לקחת משאבים מהמפעלים המצליחים ולהעבירם לכושלים. זו המשמעות הכלכלית של תוכניות ה"חילוץ" למיניהן - ניגוד גמור לפסק דינו של הצרכן שכבר החליט מי צריך לפשוט רגל. כך נדחה ומשתבש תהליך הבראה אמיתי וטבעי למשך שנים רבות. ביפן זה נמשך כבר כמעט 20 שנים. רמת החיים בקיפאון ובנסיגה למרות סיוע ממשלתי מסיבי לעסקים.
קידמה טכנולוגית ועלייה ברמת החיים אינם מתנת טבע - הם תוצר עבודתם של אנשים חופשיים שהמציאו, יזמו והשקיעו. של יזמים שסיכנו את הונם, במסגרת התחרות הקפיטליסטית, כדי להציע מוצר עדיף על הקיים. אילו הממשלות בסוף המאה ה-19 היו "מצילות" את אלפי המפעלים שיצרו מנועי קיטור לרכבות, לאוניות ולתעשיה - הן היו לכאורה מונעות פשיטות רגל ו"מצילות" מקומות עבודה - אך מיליוני מקומות עבודה בתעשיות החדשות לא היו נוצרים וייתכן שהיינו נתקעים עם מנועי קיטור עד עצם היום הזה. אף אחד לא "הציל" אותם.
התחרות הבלתי פוסקת וה"אכזרית" במשטר קפיטליסטי מאפשרת, בין היתר, לחסוך במשאבי טבע למרות הגידול העצום בהיקף האוכלוסיה והעלייה בתוחלת החיים. היזם אכן דואג לכיסו, אך הדאגה לכיסו הפרטי מאלצת אותו להציע להמוני הצרכנים מוצרים זולים ויעילים ממתחריו. מוצרים שמנצלים פחות חומרי גלם ודורשים פחות עבודה.
ממשלות ש"מחלצות" עסקים מפשיטת רגל פועלות נגד אזרחיהן ולטובת בעלי ההון הותיקים - הן מקשות על יזמים ועסקים חדשים להיכנס לשוק כי עליהם להתמודד מול מתחרה מסובסד. מתחרה עם גב ממשלתי שמרתק אליו עובדים שנחוצים לעסק החדש והון שמחירו מתייקר מלאכותית עקב "גיוסי" הממשלה לטובת תוכניות ה"חילוץ".
פוליטיקאים זקוקים תמיד ל"הישגים" לטווח הקצר. גם הם נהנים, זמנית, מתוכניות ה"סוציאליזם התאגידי". הם "מחלצים", הם "מצילים", הם "מגינים" על מקומות עבודה. הדמגוגיה הפופוליסטית נקלטת בקלות על-ידי הציבור שרואה בחיוב, בהקשר זה, את שילוב הידיים בין הון לשלטון. את רבע הכוס המלאה.
