|
אמנם כן, המילים נצרות, סילבסטר או כריסמס, גורמות לכל יהודי מאמין איזושהי התכווצות לא נעימה בקרביו. ברור לכל כי אלו הם חגים ממולדת חוץ, אשר גרמו לא אחת לשנאה עזה כלפי עמנו במשך דורות רבים, ויהודים רבים קיפחו את חייהם בגינם. אולם כיום כבר לא מעוררות מילים אלה פלצות בקרב רבים מאחינו בני ישראל. ראשית, הנוצרים אינם בסביבה; שנית, אין לנו כל סיבה לפחד מהם בישראל; ושלישית, הנצרות היום היא דת חסרת השפעה. אך יותר מכל, וזוהי הנקודה המרכזית, על-אף הכאב בהצגתה - הציבור החילוני בארץ אינו רואה את הדת, כל דת, כרלוונטית לחייו. העם השוכן בציון אינו רואה בציון חגים נוצריים כל בעיה, כיוון שהם אינם בעיניו אלא סיבה למסיבה. אף יהודי לא חוגג באמת את "חג המולד" או את ה"סילבסטר", הם חוגגים כי הם רוצים לחגוג, והעולם המערבי, שאנו חלק מהווייתו, חוגג בעיתות אלה. אשר על כן, למרות שאני אישית סולד מכל החגיגות הללו בשל הקשרם הנוצרי ומצר כל כך, אני לא רואה בהם אסון לאומי. אם היה הדבר נעשה בשל הקשרו הדתי, היה זה חורבן. אבל זה לא כך, ולכן צריך לקחת את זה בפרופורציות נכונות. בימים עברו חרה לי שקוראים ליום תחילת השנה האזרחית בשם "סילבסטר", שהוא ה"יארצייט" של אפיפיור מהמאה הרביעית. כיום אני רואה את הדברים באור חיובי יותר. הרי בארצות רבות החג שנחגג הוא "ראש השנה האזרחית", או בקיצור "ראש השנה". נראה לי כי כל יהודי, אף אם אינו מאמין, לא יכול לקרוא ליום זה "ראש השנה". לשם זה יש משמעות אחרת, גם עבורו. ולכן חיפשו שם אלטרנטיבי, ומצאו - "סילבסטר". זוהי אינה אלא סיבה למסיבה, ולא אסון לאומי. אני חייב לומר כי אינני שותף לחזון אפוקליפטי שיום יבוא ופתע פתאום כל ישראל יחזרו בתשובה. אני מאמין בגישה חיובית. אני מאמין בקבלת האחר על-אף השוני. ולכן אני משתדל לקבל את כולם. עלינו מוטלת המשימה לנהוג בכבוד כלפי כולם; ללמד זכות ולראות רק את הטוב. אם ננהג כולנו כך, ובמקביל נשמור על התורה וערכי היהדות, אני מאמין כי האור שנרבה בעצמנו יפרוץ החוצה ויעשה את שלו. לא בטוח שזה יחזיר בתשובה, אך אני סמוך ובטוח שהדבר יביא לסובלנות והערכה כלפי תורת ישראל, ובסופו של דבר אולי אפילו התקרבות לתורה, או לכל הפחות לחברה יהודית-ישראלית-חילונית, עם דגש על היהודית.
|
|
אכן, זה צובט בלב לראות סממנים נוצריים בחנויות וברחובות. אך מה שמצער יותר בכל העניין הוא שאם נעצור ונשאל את החוגגים כיצד אתם מעיזים להשתתף באירועי הנוצרים אשר מיררו את חיינו דורות על גבי דורות, התשובה תהיה - 'עזוב, זה סתם..' הסתמיות היא היא הבעיה. סתמיות חגיגת הנוצרים מתערבבת יפה עם סתמיות חגיגת החנוכה שמסתכמת בסופגניות והדלקת נרות טקסית וריקה. הכל בשביל הילדים, בשביל החופשה, בשביל המבצעים בקניון. הסתמיות צועקת ומבקשת עזרה. כמה משמעות פנימית יש ליהדות להציע לפורים, לפסח או לשבת? כמה עומק של מחשבה וחוויה יש בכל מועד? על כך כולנו צריכים לעשות חשבון נפש ולתת את הדעת. על כולנו להוסיף עומק ופנימיות. אני זוכר את הפעם הראשונה שחוויתי כנער את הדלקת נרות החנוכה בחצר חסידות וויז'ניץ. הייתי המום. ההדלקה ארכה לפחות ארבעים דקות. ארבעים דקות של תפילה שירה וריקוד. הדלקת נרות יכולה לקחת חצי דקה ושירת "מעוז צור" עם כל הבתים עוד שלוש דקות וגם זה תוך כדי טיולים ופטפוטים. אבל היכן העומק, היכן ההכנה והפנימיות? הקב"ה נתן לנו במצוות אפשרות להתקרב אליו, האם אנו מספיק שואפים לכך? היום קיימים ב"ה ספרים רבים הפותחים לנו את צוהר הנפש כדי שנוכל להעמיק בחגי ומועדי ישראל. לא רק מידע היסטורי מדעי, ואפילו לא רק הלכתי. נשמה. זה מה שחסר וזה מה שאנו מבקשים. אתן לדוגמה את הספרים הנפלאים והעמוקים של הרב קרליבך - 'לב השמים', על חנוכה פורים וחגי תשרי. גם סדרת ספרי 'נתיבות שלום' של האדמו"ר מסלונים בכיוון הזה. כמובן שספרי ה'שפת אמת' על המועדים משמשים נר לרגלינו. גם הרב ארז משה דורון כתב את 'למעלה מהזמן' העסוק במועדים על-פי תורת ברסלב. הרב נריה זצ"ל ערך את מועדי הראי"ה השופכים אור מנשמת הרב קוק זצ"ל על המועדים ועוד רבים שלא הזכרתי כאן. אחת הדרכים בה ה' מדבר עימנו היא שפת השעה והזמן. נקשיב לקולו ונעמיק במשמעות הזמן. כך חג לא יהיה סתם פולקלור אלא נקודת כוח המעניקה משמעות לחיינו כולם. את הסתמיות ננצח במשמעותיות ובעומק. כך אמר הרב קוק - "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה. אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה." בידינו הדבר.
|
|
כשאהרון דוד גורדון, בחיבורו 'עם-אדם', מתאר בפני היושבים בגולה את מעשיו בארץ ישראל, הוא מציג את הסיסמה ששמענו לא מעט עד היום: "כוחנו ברוח, אבל לא ברוח ערטילאית, כי אם ברוח חיים עובדת ויוצרת. בכוח היצירה והתרבות נשוב לתחייה, ובכוח היצירה והתרבות נשיב לנו את ארצנו". הכוח שברוח הינו כוח עצום שמחזיק אנשים ועמים. אומנם אין הכוח יכול להחזיק את הרוח, אך פשוט שככל שהרוח חזקה יותר כך גם החומר ותוכן החיים יהיה משמעותי יותר. אין לנו מה להלין על בניו של הבן החמישי מהאגדה, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם והתחנכו ללא הכרה דתית ולאומית ברורה. חג החנוכה נחוג עם חגם של הנוצרים והמוסלמים, וכך השוויון ברוח בינינו לעמי העולם מוחק כל זהות ויישות עצמית לעם היושב בציון. הרוח השלטת הינה רוח אוניברסאלית, החשובה מהמהות העצמית שלנו. העבודה עבודת עובדים זרים, והיצירה הינה זרה לרוח ישראל, וככל שהיא משונה מדרכו של עולם, משובחת היא יותר. אנו כחברה המאמינה בכוח הרוח, בכוח ומשמעות החינוך, חייבים לצעוק בקול רם וחזק את האמת שאבות הציונות החילונית ידעו לומר בכל מקום ובלי כל בושה, את מה שאנו מלמדים בחדרי בית מדרשנו: האור שלנו אור שבעת הימים, לא אור מזוייף שאין לו מקור ותכלית! ואם נדבוק בדברי גורדון: "תנו לנו את ההצהרה של עצמנו, של העם! אם העם לא יתעורר, אם הוא לא ייתן את ההצהרה, לא יהיה כלום!". איננו צריכים לחכות להופעת כוח עליון שיכפה עלינו את ההכרה הדתית והלאומית. אנו צריכים לצאת במחול ברחוב העיר, לשיר לשחק ולומר בפה מלא: שלנו גדול משלהם! וברוח פרשיות השבוע הנפלאות בהן אנו נמצאים, ניתן לומר ולצעוק לכל המצויים במצרים חסרי האמונה: את האלוקים אני ירא, שהרי כל סטיה שלנו משמעותה שחטאתי לאלוקים ולא רק כלפי המחוקק... ואז- ובא לציון גואל!
|
|
