שעבוד מצרים נחשב לראשון ולאב-טיפוס לכל הגלויות שפקדו את עם ישראל. מכיוון שכך המצב הבה נתבונן בגורם מרכזי שהשפיע על התנהלותו של אותו שעבוד, וננסה להפיק ממנו לקחים לימינו אנו.
למָה אני מתכוון? בתחילת פרשת שמות מסופר שמשה רבינו ידע שהוא יהודי, כנראה בגלל שאמו הניקה אותו בארמונו של פרעה. הוא הזדהה כיהודי, ולכן "יצא אל-אחיו" (שמות ב, יא) כדי לראות "בסבלתם". משה "סומן" כבר אז על-ידי העברים להיות זה שיוציא את בני ישראל משעבוד מצרים. ברם, משהו קרה מיד עם צאתו לאחיו ששיבש ועיכב במשך שנים רבות את האתחלתא דגאולה.
על-פי המדרש, מצרי אנס יהודיה, אשר שמה שלומית בת דביר. כשגילה זאת בעלה, דתן בן אליאב, החל המצרי להכותו. משה בא לעזרתו "ויך את-המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יב). למחרת, מצא משה את דתן מכה את אחיו, אבירם. כאשר פנה אליו משה להוכיחו, "למה תכה רעך", תגובתו הייתה "מי שמך לאיש שר ושֹפט עלינו הלהרגני אתה אֹמר כאשר הרגת את-המצרי (שם, יד). משה הבין מיד שיש לו עסק עם רשעים שעלולים להלשין עליו ולסכן את חייו. רש"י מרחיק לכת על המילים "נודע הדבר". איזה דבר? משה "תמה [בלבו], מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
התורה כהרגלה מאוד תמציתית בתיאורה את השתלשלות האירועים. לכן, המדרשים נועדו למלא את החלל בהבנת הרקע הרלוונטי לאירועים שבתורה. ברם, גם הם לא תמיד נותנים תמונה מלאה לכל מה שקרה בכל אירוע גורלי. ולכן, בצניעות הראויה, הבה ננסה להשלים את החסר בנוגע לדתן ואבירם מן המידע שאכן נמצא בידנו, כדי להבין את אופיים של אותם ברנשים. גישה זאת, אולי איננה ראויה לניתוחו של כל אירוע, ברם במקרה דנן ה'ילקוט שמעוני' ניסח את מגמת חז"ל כך: "כל מה שאתה יכול לתלות ברשעים הללו - תלה".
כפי שצויין למעלה אפשר להסיק מן הפשט שבתורה שמשה, למרות היותו בן בית בארמונו של פרעה, היה מחובר לבית אביו. מרים ואהרון עקבו ככל הנראה אחרי מעשיו והיו בקשר עם אחיהם הצעיר. כנראה שרבים מן היהודים ידעו שאותו נסיך מצרי הוא למעשה בנו של עמרם. גם דתן ואבירם ידעו זאת. יתכן והם הבינו שהמידע הזה על זהותו של משה יכול להכניס לכיסם כסף רב, אם רק יצליחו למכור אותו לאדם הנכון בארמונו של פרעה. בעייתם הייתה לאתר אחד שראה במשה מתחרה עתידי לכס המלכות. ברם, כיצד עושים זאת? פניה לגורם הלא נכון עלולה לגרום למותם. בעייתם הייתה שמחד-גיסא הם רצו להתעשר ומאידך-גיסא הם פחדו להיהרג.
דתן ואבירם היו כמעט בתמימות דֵעִים זה עם זה. ובכל זאת, לאחר שמשה הרג את המצרי, ובצדק הלכתי יש לומר - על מה רבו הניצים? לדעתי, אחד אמר: נאמר לפרעה רק שמשה הרג את המצרי. השני אמר: בא נאמר לפרעה שמשה אינו בנה האמיתי של בתו, כך שאם הוא לא יומת על הרג המצרי, הוא לפחות יסולק מן הארמון, ועל שתי פיסות המידע נקבל יותר כסף מאשר על אחת בלבד.
אחרי שמשה נאלץ לברוח למדבר מדין, אהרון ומרים חיפשוהו וניסו להבין מה עלה בגורלו. כמובן, האחים "הצדיקים", דתן ואבירם, שתקו. ולמרות זאת, יתכן שאהרון או מרים גילו שהם היו האחרונים שראו את משה במצרים, ואף שמו לב לכך שהם התעשרו מאוד לאחר מכן. אהרון, כמי שאוהב שלום ורודף שלום לא התייצב מול האחים עם חשדו, אלא החליט לכבדם ולחשדם. ולכן, אחרי תקופה ארוכה של אי-הבנת מקור עושרם, שני האחים נודו מקרב העם. למעשה, כל מקורות המידע שלהם נמוגו, וללא יכולת למסור מידע על העבדים העבריים לפרעה הם הפכו למיותרים בארמון, ואף לעניים. והראיה לכך היא שלפני שמשה צווה על-ידי השם לחזור מצרימה כדי להוציא את בני ישראל משם, ה' הודיע לו "לך שֻב מצרים כי-מתו כל-האנשים המבקשים את-נפשך" (שמות ד, יט). ומי הם אותם "אנשים"? על-פי רש"י - "דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני נחשב כמת". לדעתי, הם ירדו מנכסיהם, כי נודע לכולם שהם מלשינים. כולם התרחקו מהם ומקור פרנסתם המגונה בא לקצו.
אחרי עשרת המכות, כאשר עם ישראל יצא ממצרים במופתים גדולים, עדיין נותרו דתן ואבירם מזוהים עם התרבות המצרית, והם התגעגעו להוד ולפאר שבארמונו של פרעה. רש"י מסביר שפרעה שלח פקידים ללוות את בני ישראל למדבר. הם אלו שחזרו מצריימה להודיע לפרעה שהעבריים אינם מתכוונים לחזור. מי היו אותם פקידים? לדעתי, שני הרשעים, דתן ואבירם, הם שיצאו עם בני ישראל כמרגלים של פרעה. מדוע הם, ולא אנשים מצריים? כי פרעה חשש שהעברים יהרגו אותם אם הם יזוהו כמצריים. לכן, הוא היה זקוק למרגלים עבריים. ומי היו מוכנים למשימה "האצילה" ההיא? גיבורינו, דתן ואבירם, כמובן. ביום הרביעי אחרי יציאת מצרים הם אלו שיצאו מן המחנה בסתר ודווחו לפרעה שמשה לא מתכוון להחזיר את העם. הם כנראה קיבלו "שכר" מלא עבור המידע החשוב הזה, ובעקבותיו החליט פרעה לרדוף אחרי בני ישראל.
מדהימה היא הראיה שאחרי כל מעשי הריגול והבגידה שלהם, אחרי קריעת ים סוף וטביעת כל צבא פרעה - כשעם ישראל כבר היה במדבר - עדיין חלמו דתן ואבירם לא רק על הדגים והקישואים שבמצרים, אלא על הכסף והכבוד שיזכו לו במצרים אם וכאשר הם ישכנעו את העם בעצתם - "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד). ואכן, מדרש תנחומא מזהה את בעלי אותה אמירה בוגדנית בפרשת חטא המרגלים כדתן ואבירם. וכל זה, כמובן, בנוסף לפעילותם המרכזית במרדו של קורח נגד משה רבינו.
לסיכום, השלמנו את התמונה שציירו חז"ל לגבי פעילותם של דתן ואבירם נגד ה', נגד עם ישראל ונגד משה רבינו. ברם, מה הקשר בין דתן ואבירם של דור המדבר לימינו אנו? האם אפשר למצוא רלוונטיות והקבלה בין מעשיהם למעשי רשעים דומים להם בימינו? לצערנו, התשובה חיובית.
היום, לדאבוננו, ישנם יהודים רבים - אלו שנולדו בארץ וגם רבים שלא דרכה כף רגלם על ארץ הקודש - שעבור הכרה מן הגויים ותרומות של מיליונים מממשלות זרות וארגונים שונאי ישראל קבעו את מטרת חייהם להלשין לגויים על כל בנייה ביו"ש, על כל הפרה, כביכול, על-ידי יהודים של זכויות האדם של "הפלשתינים", ולהכפיש בכל צורה שהיא את מדינת ישראל. במקביל הם עיוורים לחלוטין לעבירות הקשות של ערבים נגד יהודים ונגד המדינה שבה הם אזרחים. חובתם "המוסרית" על-פי שיטתם, הינה לפרסם את מצב "האפרטהייד" בארץ, כלשונם. ברם, ב"אפרטהייד" הישראלי, לאנשי המיעוט האירידנתי יש הזכות לבחור, ולהיבחר, להסית נגד המדינה ולגור בכל מקום שהם חפצים בו.
מדוע בימינו הצטרפו כל-כך הרבה יהודים למחנה "פרעה" - לצד הרשע? כנראה שבאמת אין חדש תחת השמש, ורבים מאוד מאחינו, לדאבוננו הרב, הם צאצאיהם "הרוחניים" של דתן ואבירם. ברם, אל לנו להרים ידיים בחוסר מעש - כי יש מה לעשות. על המדינה לשלול את אזרחותו של כל אזרח הפועל לביטולה של ישראל כמדינת העם היהודי. בנוסף, עליה לאסור בחקיקה כל קבלת מימון ממקורות מחו"ל למטרות שיש להן פן פוליטי. ועוד, כל מוסד אקדמאי המעסיק מרצים המכנים את ישראל כמדינת אפרטהייד יאבד את תמיכתו מן המדינה. כפי שבני ישראל נידו את דתן ואבירם, כך עלינו לעשות "לצאצאיהם". וכמו אז, זה יזרז את ביאת המשיח במהירה בימינו, כן יהי רצון.
