מרים עקביא כלת האור

מרים עקביא היא כלת האור שלנו, והאור שלה מאיר כמו אבוקה - אבל מאחורי האור של מריָם יש רגע מועקה, יש שנים של חושך, שנים של שתיקה. את השנים הקשות של השואה נָצרה בלבה, והמלים חיכו בשקט, ויום אחד המלים יצאו לדרך, כדי לספר את הפצע ואת הצלקת. כרבים מניצולי השואה, שתקה מרים עקביא במשך שנים, הסיפורים חיכו אצלה בלב, מתאפקים ובוכים ומאמינים. הסיפורים האמינו שמרים תגאל אותם, למען יספרו לדורי דורות את הכאב הנורא של החשיכה האנושית שכיבתה את כל האורות. ספרֶיה של מרים עקביא אכן הדליקו אור זך, נוגה של חנוכייה שניצחה את המחשך. זה היה אור שהמשיך איתה ללכת, ניצחון המעטים שנותרו, ניצחון של נעורים בשלכת. יצירותיה של מרים הן הצדעה כואבת לאותם ילדים אומללים, ילדים שגדלו ואיבדו נעוריהם, שילדותם המאושרת נגדעה. וזו שליחותה: באו סיפוריה של מרים עקביא לתאר את היצירה שמעבר לשואה. סיפוריה קמים ואומרים - למרות הכל אני חיה וסיפוריי נושמים, והם יספרו את האור של העם שלי כנר יחיד בין כל העמים, כך למשל היא מספרת על יורק, אחיה בן השבע עשרה, צעיר ומאושר, ועל גורלו המר: יורק, נער תמים שילדותו ונעוריו נקרעים במחי חורבן נאצי אכזר. המעבר שלה ושל יורק מבית חם ומוגן אל הגטו בקרקוב, בזהות אבודה, ילדים מסתתרים ויודעים אימה כדי להינצל מהשמדה, המאבק להינצל מן האקציות בעזרת מסמכים וההגעה ללבוב, הקשיים והייסורים והרעד בעיר הזרה, כשכל יום מקרב את הסוף. הרגע הנורא כשיורק נתפס בידי הגרמנים ומושלך לכלא ולאפלה, והצו של הנפש, לספר לדור ודור את הסיפור כדרך לנצח ולקרב גאולה. והימים היום - הם ימי עצמאות וריבונות, וזה הניצחון של מרים ושל תש"ח - ומרים עומדת כאור מיוחד של חנוכה, אור מזוכך. וכשאנו רואים אותה בניצחונה ובדרך שבה היא מספרת עליהם ועלינו, אנו יודעים שזו גיבורה שנשארת. וכך נקרא גם את סיפור חיינו, ונבין שהיא כותבת עליהם ועלינו: מרים היא פנס הקסם שמתאר אגדות עצובות, והיא גם הנחמה, היא העט שלא הפסיק וידע לתת חיים גם למתים, להפיח בהם נשמה. מרים שלנו נולדה בעיר קרקוב בשנת 1927 בעולם שעוד האמין באדם ובקידמה, אך ילדותה עברה עליה בתופת של השואה ושל המלחמה. זו הייתה תקומה שכולה תופת ואימה, אלה היו ימים של אפר ושריפה בגטו קרקוב, בפלזרב, באושוויץ האיומה. שורותיה הצורבות מתארות עולם קשה: רגעים נוראים שהוריה נספו בברגן בלזן, ותחושה נצחית שהיא יתומה. אנו הולכים עמה בדרך ורואים את העקבות. את הקשיים לעבור את נתיב התלאות, את ההצלה דרך עליית הנוער שהייתה קרן אור, ויודעים שהיא הצליחה ויצאה מן הבור. זה המאבק שלה, המאבק להקים כאן חיים חדשים ולדעת להתחזק כדי לשיר את המזמור. מרים זכתה בפרסים על יצירתה, פרס דורבז'קי, פרס קורצ'ק, פרס יד ושם, והיא ידעה והבינה שמאחורי כל פרס יש כאב חזק וצועק ונושם. ספריה מאירים באותיות של קידוש לבנה בכל הקירות, "הרפתקאה באוטובוס, ועוד הרפתקאות" - והספר "גליה ומיקלוש: ניתוק יחסים" והספר "נעורים בשלכת" וספרים נוספים שצועדים לפניה כשיירה הנמשכת והולכת. לבּה היה קטן מלהכיל את צערה שלה, ושל כולם אבל היא ידעה לבטא את צער העולם, והיא ידעה לזכור את היופי של אלה שחיו באותם ימים, ולהאיר אותם כחנוכייה עם קנים נצחיים ומקסימים - הדרך הזו לבטא את השואה ואת המאבק על צלם אנוש ועל זהות העם, היא הדרך להדליק חנוכייה נמשכת מדור לדור, חנוכייה לעולם, פך אמיתי שבו הנר לא ימות לעד, וכלת האור שלנו היא אותו כוח יצירתי שנותן חיים לעולם שאבד. והנה אנו בחג החנוכה, וכל אות בספריה של מרים היא כמו דונג חיים שמטפטף, שאומר לכולנו, זה הנצח של העם שלי שלנצח יהבהב, ובדונג הזה היא רשמה לנו את אגדת חייה ואת סיפור חייו של חשוך שכיסה את האדם, ואנו מברכים אותה ומצדיעים לה בשם המתים והחיים ובשם כל העם, כי ידעת מרים שלנו, לשמור ולנצור את כל הלהבה, ואת אחותנו כלת האור, היי לאלפי רבבה!