היגיון שכזה

"ועד עובדי חברת החשמל נערך למלחמה הגדולה ביותר בתולדות החברה. לא ניתן לפגוע בגמלאי חברת החשמל ולא בתנאי הפנסיה של עובדי חברת החשמל". זוהי תגובתם של החלכאים והנדכאים, עובדי חברת החשמל, על הקטנת המחויבות האקטוארית של החברה ב-9 מיליארד שקל. התגובה הזו היא זריית חול בעיניים במקרה הטוב, ורמאות פשוטה במקרה הרע. איש לא פגע בזכויות הפנסיה של העובדים. מה שקרה הוא, שחברת החשמל הפרישה יותר מדי לפנסיות של עובדיה. את ההפרש הזה, שהעובדים ממילא לא זכאים לקבל, היא אמורה להחזיר כעת לקופתה. אבל ההיגיון של עובדי חברת החשמל, בעלי השכר הממוצע הגבוה ביותר בישראל, מי שמחזיקים את כולנו באי-אלו איברים רגישים, הוא לא להחמיץ אף הזדמנות לסחוט עוד קצת. גם לעובדי בנק ישראל יש היגיון משלהם. בעוד המגזר הפרטי מלקק את פצעי המשבר הפיננסי, בבנק המרכזי מקבלים תוספת שכר רטרואקטיבית של 3% לחודש מתחילת 2009. שלא לדבר על עובדי מחלקת המטבע, שיקבלו מעתה "תוספת מרתף" - כן, זהו שמה הרשמי - משום שעבודתם מבוצעת במרתף הבניין. אני דווקא מציע "הפחתת מרתף", שתביא לידי ביטוי את ההטבה הכרוכה בכך שהם עובדים בקומה הממוגנת ביותר ושאינם צריכים לחכות למעלית. ומה תאמרו על ההיגיון של אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון? מסתבר שהאגף הזה, אחד הרגולטורים החשובים ביותר בארץ, המופקד על נקיון הכפיים והשקיפות אצל מי שמנהלים חלק ניכר מכספינו, הצליח לעקוף את חובת המכרזים ולהביא למינוי המועמדת שלו לתפקיד במחלקה המשפטית. אז ככה זה עובד: מה שאסור לאזרח הפשוט, מותר לפריץ.

כבר התייחסתי השבוע למעצרו המתוקשר והמצולם של שלומי לחיאני ולכך שמדובר לכאורה בעבירה פלילית מצידה של לא אחרת מאשר משטרת ישראל, אשר אפילו אם לא הזמינה בעצמה את הצלמים – לא מנעה מהם את ביצוע העבירה. בהנחה שבמשטרה יודעים את החוק, אולי ניתן למצוא את ההיגיון (העקום) שבמעשיה/מחדליה ברצף האירועים הבא. ביום שני (28.12) בערב פורסמה בתוכנית "עובדה" עוד כתבה בלתי מחמיאה על מחדלים נטענים של המפכ"ל, דודי כהן, כאשר שימש כמפקד מחוז הדרום. יום קודם לכן, נחתה עלינו הידיעה בדבר איומים על חייו של כהן, אשר זכתה לכותרות ראשיות (ואגב: מובן שמיד האשימו את "הימין הקיצוני", בלי כל קצה ראיה ותוך התעלמות מגורמים שוליים כגון משפחות הפשע וארגוני המחבלים). ביום שני בבוקר, 15 שעות לפני השידור של "עובדה", התמקדה תשומת הלב במעצרו של לחיאני. ואכן, הממצאים של "עובדה" נעלמו מהתודעה הציבורית כלא היו. צירוף מקרים? תחליטו אתם.

ועוד על ההיגיון המופלא של רשויות אכיפת החוק: "בפעם השלישית בתוך חודשים ספורים, מתגאות רשויות החוק בהישג מול תעשיית ההימורים באינטרנט" (ynet, 27.12). המקור לגאווה: כתב אישום נגד ראובן גבריאלי, עזרא (שוני) גבריאלי, מאיר אברג'יל ושישה אחרים, באשמת ניהול 100 בתי קזינו. העבירות לכאורה בוצעו בשנים 2000-2002. החשודים נעצרו בפברואר 2006. כתבי האישום מוגשים בדצמבר 2009. לא יהיה זה בלתי סביר להניח, שפסק הדין במחוזי יינתן מתישהו ב-2011-2012, ופסק דין חלוט בעליון יינתן ב-2013-2014. כלומר: פסק הדין הסופי והענישה (אם תהיה) יבואו למעלה מעשור לאחר ביצוע המעשים. זה כמעט חסר משמעות, זו בדיחה עצובה, זה עידוד לפשע ומתן פרס לעבריינים. אבל בהיגיון הייחודי של המשטרה והפרקליטות, זהו הישג.

תחת שרביטו של גיא רולניק, מנהל "TheMarker" בשנים האחרונות מלחמת חורמה נגד הטייקונים בפרט והעשירים בכלל. בתמימות דעים מופלאה, כל כותביו ועורכיו ופרשניו מביעים את אותה דעה: צריך להפשיט את הטייקונים מנכסיהם, ליטול מהם את רכושם הפרטי ולהציל את האזרח הפשוט מציפורניהם. זה בא לידי ביטוי בכותרות, בבחירת הידיעות, במאמרים, בניסוחים – בכל דרך אפשרית, גם אם המשמעות היא שבירת הכלל האתי הבסיסי של הפרדה בין ידיעה לדעה, בין עובדה לפרשנות. אבל מסתבר שיש טייקונים שדווקא צריך לטפח ולעודד. ביום בו הקדיש השבוע רולניק את הכותרת הראשית של "TheMarker" ואת שלושת העמודים הראשונים למחקר הקובע ש"המשפחות" מהוות סכנה לדמוקרטיה, פירסם "כלכליסט" את פרטי העסקה בין עמוס שוקן לבין שלדון אדלסון. "ישראל היום" מודפס בהארץ ומופץ על ידו תמורת 60-100 מיליון שקל בשנה – נתון שאין לו כל זכר בסיקור של העיתון את מאבק המו"לים ההולך ומחריף. וזה בא כמה חודשים אחרי ששוקן – שימו לב, המו"ל המתגאה בחופש העיתונאי המוחלט שהוא מעניק לעובדיו – התראיין והסביר מדוע העיתון שלו לקח את הצד של בנק ישראל במאבק נגד דני דנקנר. במקרה הזה, ההיגיון כנראה פשוט מאוד: יש טייקונים טובים (שנותנים להארץ אשראי וקונים ממנו שירותים) ויש טייקונים רעים (כל השאר). ממש עיתון לאנשים חושבים.

הגברת שבכותרת היא שופטת בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקוה, שנתנה השבוע את אחת ההחלטות המוזרות ביותר הזכורות לי. השופטת עיכבה בחצי שנה את סגירת סניף "חצי חינם" במתחם ירקונים, למרות שהוא פועל שלא כחוק, כדי לאפשר את הכשרת השימוש באותה קרקע חקלאית. הנימוק: חשש לגורלם של 500 עובדי הסניף. הלקח: אם אתה מצפצף שנים על החוק ועושה מיליונים, תדאג לעשות זאת במשך שנים; בסוף מישהו עוד יסדר את העניינים כך שלא תיענש ואפילו תוכל להמשיך בפעילותך. וההיגיון: מאחר שרק סרסרות לזנות היא עבירה ולא הזנות עצמה, ומאחר שמדובר במאות עובדות, אסור להילחם בזנות שמא לעובדות אלו לא תימצא פרנסה. כנ"ל לגבי מי שמשרתים את ארגוני הפשיעה בתפקידים כגון שליחים או מנהלי חשבונות.

• "העומס במוקדי השירות נובע מהעלאת מערכת שירות לקוחות חדשה כחלק משדרוג כולל של מערכות ה-IT בחברה". זהו ההסבר של חברת HOT לכך שלקוחותיה נאלצו השבוע להמתין 25 דקות עד שקיבלו מענה. מזל שהם רק משדרגים את מערכת ה-IT; אילו היו מחליפים אותה, ההמתנה ודאי הייתה נמשכת שעתיים.

• מנהל תיכון עירוני א' בתל אביב, רם כהן, קרא השבוע לתלמידיו "להילחם בכיבוש" ולסרב להתגייס לצה"ל "שמתעסק בפעילות של כיבוש". המחנך הדגול גם הסביר מדוע הוא מבין פיגועים ("ידיעות תל אביב", 1.1.10). ההיגיון של התקשורת ברור: קריאה לסרבנות מן הימין היא נושא לכותרות ענק, מאמרים, תגובות, משאלים ומה לא; קריאה לסרבנות מן השמאל היא עסק למקומון.