"דונם פה ודונם שם" זה לא מספיק

כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה בלטה נמיכות קומתנו בתגובתו של ד"ר חיים ויצמן, מנהיג היישוב, להזמנת גנרל אלנבי להתלוות אליו בעלייתו ההיסטורית לירושלים, שננטשה באישון ליל על-ידי הצבא הטורקי. בכך ביקש אלנבי לגמול לויצמן וליישוב היהודי על תרומתם הגדולה לניצחון על גרמניה ועל האימפריה העותומנית. אלא שד"ר ויצמן ויתר על כבוד זה בצניעות, ונימק זאת בכך שאינו רוצה להביך את אלנבי. התנהגות זו התפרשה על-ידי המצביא הבריטי כאות לכך שהיישוב היהודי לעולם לא יגיע למעמד ממלכתי בארץ ישראל. על צניעותו האישית של ויצמן היה לפנות מקום לזקיפות קומה לאומית. כיוון שהסתפק בהישג המתאים לועד קהילה, החמיץ הזדמנות להשיג הישג מדיני. מן הסתם, התבטלות עצמית זו נתפסה על-ידי השליט הבריטי כחולשה. יש להניח כי התנהגות זו של המנהיגות הציונית הכתיבה את הבאות ותרמה לכך, שבתקופת השלטון המנדטורי של בריטניה בארץ ישראל, בסופו של דבר הופלו היהודים לרעה לעומת המוסלמים. הממסד הסוציאליסטי ששלט בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה יישב את שטחי הנגב והקים מפעלים רבים וחשובים. אך בדרכו, המשיך את הלך המחשבה החלוצי של "דונם פה ודונם שם", המתאים לקהילה קטנה בתוך אימפריה חזקה, ואינו ראוי להתנהלותה של מדינה ריבונית. דגלנו אז בעיקרון של "צפצוף" על אומות העולם ושל קביעת עובדות במעשים. עיקרון זה, של פעולה המוכתבת על-פי האינטרסים הלאומיים שלנו, נכון ביסודו, אך את יישומו יש לגבות בפעילות דיפלומטית, ובפרט במערך הסברה רהוט, ברור, נחוש וממלכתי - בחזית הבינלאומית. במהלך שנות המדינה, כשלנו בחזית זו כמעט באופן מוחלט, ובמיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, לנוכח התעמולה הערבית, שהחדירה בהצלחה ניכרת את המונח "מדינה פלשתינית" לכל סלון בעולם החופשי. כך קרה שניצחנו בקרב, אך ניגפנו במערכה הפוליטית שצריכה הייתה ללוות אותו, כדי לגבש את ההצלחה ולהפיק ממנה תועלת. קוצר ראיה מדיני הוביל את מנהיגות ישראל למיצוי לקוי של תוצאות שיחרורם של יהודה, שומרון וחבל עזה. והתנצלות מיותרת הניעה אותנו לוויתורים מפליגים ומיותרים במסגרת הסכמי קמפ-דיוויד בשנת 1979. גם ממשלו של מנחם בגין, בתום עידן ההגמוניה הסוציאליסטית בישראל, לא השכיל לאמץ הלכה למעשה קו ממלכתי של ציונות מדינית. מהלכים שגויים אלה, איפשרו לפלשתינים לזכות למעמד של עם בדעת הקהל הבינלאומית. ליקויים בתפיסת מצבנו ובזיהוי זירת המאבק העיקרית ליוו את מדיניות הממשלה גם בהתמודדות עם האינתיפאדה הראשונה במישור הבינלאומי, כשאיפשרנו לקבוצה מתוזמרת של משליכי אבנים ומבעירי מכולות אשפה להביא אלינו בתוך חודשים ספורים את ה-CNN, את מזכיר המדינה האמריקני ונציגות עוינת מאירופה, שהכתיבו לנו את סדר היום. מאז ועד עתה, התחנות מציינות דרך של הידרדרות: הסכמי אוסלו על תוצאותיהן האומללות, ועידות וואי ושפרדסטאון שבהן הפגנו אפולוגטיקה מובהקת, התמודדותנו עם האינתיפאדה השנייה, ולבסוף ביזיון ההינתקות מגוש קטיף. כל אלה הניבו מצד אחד טרור רצחני ושבע שנים של התקפות רקטות על יישובי עוטף עזה, כמו גם תובענות ללא סייג מצד הפלשתינים, ומצד שני - גינויים קשים והפסדים מדיניים בחזית הבינלאומית. אילו השכלנו לעמוד על עקרונותינו, ולהגן על האינטרסים שלנו ללא פשרות, כפי שעשה, למשל, הנשיא סאדאת ("אף לא יהודי אחד על אדמה ערבית קדושה"), נראה כי אומות העולם היו מתייחסות אלינו ברצינות. סוגי התחכמות אחרים מתפרשים בחזית הבינלאומית כחוסר אמון שלנו בדרכנו, וכחולשה המזמינה לחצים. בעת הזו אנו זקוקים לאנשי הסברה ותקשורת ברמה בינלאומית גבוהה ביותר. יש כאלה בנמצא, אך לא נעשה שימוש מספיק בכישוריהם. על אלה להופיע תדירות על מסכי הטלוויזיה, לעשות כותרות בעיתונים ובכתבי העת הנחשבים בעולם ולהבהיר באופן פשוט ורהוט כמה עניינים דחופים:

• זכותנו על ארץ ישראל כמדינה יהודית אינה ניתנת לערעור. שטח מחייתנו אינו עומד למכירה, וביטחוננו אינו קלף מיקוח בבורסות הנפט, הנשק או הטרור.

• למרות שב-2005 קיבל חמאס לידיו את הריבונות על כל חבל עזה, ללא נוכחות צבאית ישראלית שתפריע לו בדרך כלשהי, הרי שכל שטח מגורים, חקלאות או ייצור שפינתה ישראל הוחרב או הוזנח. הממסד הפלשתיני מעולם לא הציב על סדר יומו את טובתה של האוכלוסיה שם, שאלמלא כן היה דואג לעשיית שימוש חיובי במה שמתיישבי גוש קטיף הותירו אחריהם.

• אין גבול לרצחנותם של פלגים פלשתיניים ניצים זה כנגד זה. הדוגמאות העכשיוויות לכך רבות ומתועדות.

• ביהודה ושומרון, נשען ממסדו של אבו-מאזן על כוחה הצבאי של ישראל. בהיעדר כוח זה, תקרוס הרשות הפלשתינית תוך שעות והאיסלאם הקנאי ישתלט על האיזור.

• הניסיון להפוך חבורת טרור לממשל תקין בדמות מדינה בשטחי הרשות הפלשתינית - הוכח ככישלון, שהיה ברור וידוע מראש.

• אגדת האיום הדמוגרפי עלינו לא רק שלא תכלה אותנו, אלא שב-62 שנות קיום המדינה המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים במרחב שלנו משתפר באופן עקבי לטובת היהודים.

• הדרישה המופנית ליהודים לפנות את יהודה ושומרון ולעצור שם את הבנייה כמוה כדרישה מקבילה לערבים לפנות את שיטחי מדינת ישראל של טרום 1967, ולהפסיק לבנות שם.

סיכויינו לשרוד כאומה הרחק לתוך האלף השלישי תלויים בעימות בינינו לבין דעת הקהל העולמית, ולא בעימות ביננו לבין הפלשתינים. כלי המשחק האפקטיביים במערכה זו אינם מבוססים על פחיתות כבוד לאומית במסווה של פייסנות ושל פלורליזם מזויף. אלה נתפסים כחולשה. חוזה המדינה התווה קו שונה לחלוטין, שעל פיו פועלות כל אומות העולם, לרבות מדינות ערב. למזלנו, המנהיגים שבאו אחריו,, למרות שלא דבקו במשנתו מבחינת הממלכתיות הלאומית, הצליחו בכל זאת לחולל חוסן, המאפשר לנו לחזור לקו מחשבתו המקורי ולדבוק בו.