בתורה אין מקריות ואין משחקי מילים. כאשר התורה בוחרת בביטוי מסוים, יש לה כוונה - ולעיתים קרובות כוונות מספר - ואין זו בחירה סתמית. וכאשר ביטוי חוזר יותר מפעם אחת בהקשרים שונים, יש לבחון האם יש בכל זאת קשר בין המקרים, ואם כן - מהו.
פעמיים בספר שמות אנו מוצאים את המילים "ויָשָב משה אל ה' ויאמר". הראשונה היא בפרשת השבוע, לאחר שפרעה מכביד את נטל העבדות על בני ישראל בעקבות דרישתו של משה לשחררם. "וישב משה אל ה' ויאמר: למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשְמֶך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". הפעם השנייה היא לאחר חטא העגל, כאשר משה מתחנן על עתידו של העם: "וישב משה אל ה' ויאמר: אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם, ואם אַיִן - מחני נא מספרך אשר כתבת".
לאן בדיוק שב משה? האם יש מקום מסוים שאליו צריך לבוא כדי לפנות לה'? הרי "מלוא כל הארץ כבודו", כדברי המלאכים המשבחים את אלוקיהם. "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", אומר שלמה עם חנוכת בית המקדש.
לכאורה, זוהי אכן הכוונה. כך אומרים כמה מן המפרשים בפרשתנו, ונביא את דברי הנצי"ב מוולוז'ין המייצגים גישה זו: "היינו שהיה מקום קדוש כמו בית הכנסת שהיו מתקבצים לתפילה. שם התפלל משה את תפילתו הקבועה, ואמר גם זו התפילה". קדמו לו בפירוש זה הרשב"ם והחזקוני, האומרים בקצרה: "אל המקום שהיה [ה'] מדבר עימו שם".
נראה, שפירוש זה נסמך על הפעם השנייה בה מופיעות המילים "וישב משה אל ה'" - כאמור, לאחר חטא העגל. שם ברור לכאורה לאן חוזר משה: אל הר סיני. הרי ידוע שמשה עלה להר סיני בז' בסיון ושהה בו 40 יום כדי לקבל את הלוחות הראשונים, עד י"ז בתמוז שבו נעשה העגל. למחרת, י"ח בתמוז, חזר משה להר ל-40 יום נוספים כדי להתפלל לסליחת ה' על החטא. ולבסוף היה בהר עוד 40 יום, עד יום הכיפורים, בו קיבל את הלוחות השניים. הרי לנו, ששיבת משה לאחר חטא העגל היא אכן למקום ספציפי מאוד ומקודש מאוד - הר סיני. מכאן, שכאשר התורה משתמשת בפרשתנו באותו ביטוי - הכוונה דומה.
ואולם, קשה לומר שזהו עומק הפשט. מדוע יש לציין אצלנו שמשה חוזר למקום המיוחד לתפילה? נכון, בהמשך הדרך הוא אומר לפרעה שיתפלל אל ה' רק כאשר ייצא את העיר - שכן אין זה יאה להתפלל לבורא עולם בסביבתם של אלילים ופסלים. אך מה משמעות ה"ויָשָב" אצלנו? אם הכוונה היא ליציאה מהעיר - הרי התורה עצמה משתמשת, לאחר מכת הברד, בביטוי מפורש: "ויצא משה מעם פרעה את העיר" - ומכאן שהשיבה אינה זהה ליציאה מן העיר. ומה זה משנה לנו היכן משה התפלל?
לכן נראה לומר, שהכוונה איננה למקום פיזי אלא לדרגה רוחנית. ייתכן שלכך רומז אונקלוס, כאשר הוא מתרגם: "ותב משה קדם ה'" - וחזר משה אל לפני ה'. מאחר שלקדוש ברוך הוא אין מציאות גשמית, ברור שאי-אפשר להתייצב "לפניו" בצורה גשמית - אלא רק בצורה רוחנית. וזה מה שאומר אונקלוס: משה חזר למעלה המאפשרת לו לדבר אל ה' פנים אל פנים, למעלה המאפשרת לו להביע את דעתו בצורה גלויה ואף להתריס כלפי מעלה.
חז"ל ראו את דבריו של משה בפרשתנו כחטא, שתוצאותיו היו קשות. על תלונתו של משה משיב ה' במילים: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה". מפרש רש"י בעקבות חז"ל: "הרהרת על מידותי... לפיכך עתה תראה - העשוי לפרעה תראה, ולא תראה העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ". משה לא היה אמור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. ה' אמר לו שיגאל את ישראל - ואין ספק שכך יהיה, גם אם בדרך השיעבוד דווקא מוחמר. אך מאחר שמשה חטא לא רק במחשבה שכזו אלא אף העלה אותה על דל שפתיו, נגזר כבר כעת שלא יכניס את בני ישראל לארץ.
משה מבין שחטא, במיוחד כאשר ה' נוזף בו בתחילת הפרשה הבאה: "וָאֵרָא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם". ואומר רש"י: "דיבר איתו משפט, על שהיקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה'... ולא לחינם שלחתיך, כי אם לקיים דברַי שדיברתי לאבות הראשונים". משה מבין שהוא ניצל לרעה - גם אם מתוך כוונה טובה - את "הגישה הישירה" שיש לו אל ה'. והיכן הוא מתקן טעות זאת? - בחטא העגל.
הבה ונקרא שנית את אשר אומר משה באותה שיבה אל ה': "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם, ואם אַיִן - מחני נא מספרך אשר כתבת". המילים האחרונות זכו לפירושים רבים: משה ביקש למחוק את שמו מהתורה; משה ביקש להעביר את הזכויות שצבר ל"חשבונם" של בני ישראל; משה ביקש למות אם החטא לא יימחה. מה שברור הוא, שלאחר חטא העגל מנצל משה שוב את הדלת הפתוחה לה הוא זוכה בפני השכינה, אך הפעם - כדי להביע את נכונותו למסור את נפשו על בני ישראל. אין בפיו כל תלונה; הוא מודה בחטא ומציע כפרה.
אולי לאור זאת נבין גם את דברי רש"י בסוף פרשתנו. לכאורה, אם כבר כעת נגזר על משה שלא ייכנס לארץ - מדוע התורה מייחסת עונש זה לחטאו במי מריבה, כאשר היכה את הסלע במקום לדבר אליו? אך לדברינו, ייתכן שהעונש המוקדם נמחק כאשר משה תיקן את החטא בתפילתו המאוחרת על העם, ושב ונגזר במי מריבה.
