"הנושא אינו האם שר המשפטים קרא להחליף את החוק הישראלי בדין התורה או אם פשוט דיבר בשבחה של ההלכה בפני קבוצת רבנים", אומר הרב ד"ר דניאל הרטמן, "ההערות שהשמיע השר פגעו בעצב חשוף בחברה הישראלית, המרגישה שאנחנו נמצאים על ספה של מלחמת תרבות על אופיה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית". אמנם, מעיר ד"ר הרטמן, "מהותה היהודית-דמוקרטית של ישראל, אינה טמונה 'רק' ביצירת מדינה דמוקרטית עבור יהודים, אלא בקיומה של מדינה שבה יהדות ודמוקרטיה משתלבות זו בזו ומעצבות את אופי המדינה ואת ערכיה". אולם, הוא מדגיש, "הבעיה מתעוררת כאשר מתייחסים למשפט העברי ככזה האמור לקבוע ולעצב את ערכי המוסר שלנו כיום, במקום כאמצעי שיסייע לנו לבטא ולשקף ערכים אלו".
תחום המשפט העברי, מציין ד"ר הרטמן, התפתח והתחדש באופן ניכר מאז קום המדינה: "חוקרים ומומחים עמלו לזקק מתוך העבר המשפטי העשיר שלנו הנחיות ותובנות הנוגעות לדילמות שמציבים החיים המודרניים, והיום אין ספק שהיבטים שונים של המשפט העברי יכולים לשמש כמקורות למערכת המשפטית הישראלית לא פחות מהחוק העותומני או המשפט האנגלי". אבל, הוא מוסיף, "דבר אחד הוא לשאוב מן המסורת היהודית תמיכה ולהיעזר בה ביצירת תשתית תרבותית להתמודדות עם דילמות מוסריות מודרניות, ודבר שונה לחלוטין הוא להתיימר כי על המשפט העברי לעצב מחדש את העקרונות המוסריים שלנו ולהחליף את החוק הנוכחי. האפשרות הראשונה רצויה ובריאה. השניה צריכה להדאיג את כל מי שרואה בישראל מדינה מודרנית".
יתרה מכך, הוא אומר, "אין הסכמה כיום בין היהודים על תוכנו של החוק היהודי או על המאפיינים מתוכו הראויים להפוך לציוויים מחייבים בחיינו. רוב הישראלים מאמינים אומנם שישראל אינה יכולה להיות חפה ממאפיינים יהודיים, אולם אסור להפוך את הזירה המשפטית למקום שבו היהדות כופה עצמה על הציבור. וגם אם לא נשאף בהכרח להפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה, אנחנו חייבים לצמצם את הנסיונות לכפות גירסה אחת של היהדות שאינה מקובלת על כולם. ישראל הנשלטת על-ידי חוקי ההלכה לא תהיה מדינה שכל היהודים יוכלו לחיות בה, לא כל שכן אזרחיה הלא יהודים".
פרופ' יאיר לורברבוים מסביר כי אימוץ משפט התורה כבסיס לחוק הישראלי או לחלק ממנו אינו רעיון ישים, משום שהוא מעורר מכלול של בעיות שהן כמעט בלתי פתירות. הוא מצביע כאן על שתיים מהבולטות שבהן: "הבעיה הראשונה היא ערכית. מערכת המשפט הישראלית מבוססת בעיקרה על תפיסה ליברלית-דמוקרטית, בעוד ההלכה מייצגת ערכים אחרים". הבעיה הערכית, מדגיש פרופ' לורברבוים, נוגעת למכלול רחב של הסדרים משפטיים בכל ענפי המשפט ונפרשת מתחום המשפט הציבורי (הפלילי, החוקתי והמנהלי) ועד לתחומים רבים של המשפט הפרטי. "עבור מי שמחזיק בתפיסה ליברלית, המייחסת משקל דרמטי לערך החירות" הוא מבהיר, "ההנחה שבכל נושא תהיה פסיקת ההלכה צודקת או מוסרית יותר מכל פסיקה אחרת היא מופרכת".
הבעיה השנייה עליה מצביע פרופ' לורברבוים היא כי ההלכה אינה מותאמת לא רק לערכי החברה הישראלית, אלא גם לצרכיה: "בהלכה חסר מענה לרבים מהצרכים עליהם עונה החוק הישראלי, בדומה לכל מערכת משפט מודרנית. המשפט הפלילי בהלכה (='דיני נפשות') אינו מתאים כלל לחברה המודרנית ולא נוכל לנהל באמצעותו את המלחמה בפשיעה ובאלימות. הפרוצדורה הפלילית שפותחה בהלכה - 'דיני נפשות' - פשוט לא תאפשר זאת. ועוד לא דיברנו על העונשים שבהלכה (מיתות בית דין, מלקות וכו'). גם המשפט הציבורי בהלכה לוקה בחסר: יש בו רעיונות מלוכניים, מתונים אמנם, אולם לא מפותחים ובוודאי שלא רלוונטיים לחברה המודרנית. הבעייתיות של ההלכה בתחום האישי ודיני המשפחה, לה כבר כפוף החוק בישראל, מוכרת היטב, והפגיעה המגדרית שהיא גורמת ידועה. תחום המשפט הפרטי מציג גם הוא קשיים גדולים: יסודות דיני הנזיקין בהלכה שוללות עילות להרבה תביעות נזיקין שנראות לנו היום מוצדקות; תחום דיני החוזים אינו מפותח, ועוד לא התחלנו לדבר על תחומים רבים של המשפט המסחרי כדיני חברות, הגבלים עסקיים, מיסים, ביטוח לאומי ורווחה ועוד ועוד. אין להתפלא כי בתי הדין הרבניים, במיוחד בתי הדין לממונות, מרבים להתבסס על החוק הישראלי כדי לפתור בעיות וליישב סכסוכים שההלכה אינה מכסה. בהרבה מקרים מתנים בתי הדין הרבניים עם הצדדים, במסגרת הליך הבוררות (העומד ביסוד בתי הדין לממונות), שהסוגיות הממוניות יידונו לפי החוק הישראלי; לעיתים, בשל 'יראת הדין וההוראה', בתי הדין מתנים עם הצדדים כי עניינם יידון שלא לפי ההלכה גם כאשר יש בה פתרון לסכסוך, כפי שהראה ד"ר חיים שפירא במאמר שיתפרסם בקרוב. האין זה אבסורד להכפיף תחומים אלה להלכה רק כדי שרבנים יחזרו לדין הישראלי כדי לפתור באמצעותו בעיות? ועוד לא לקחנו בחשבון את העובדה שהחלת ההלכה בישראל תיצור מערכות משפט שונות ליהודים וללא יהודים, עניין ששייך כמובן גם לעניין הראשון, הערכי, שכבר הועלה".
למשפט העברי, מבהיר פרופ' לורברבוים, "ראוי שיהיה תפקיד תרבותי במערכת המשפט הישראלי. הוא יכול לשמש לעתים מקור השראה לפיתוח המשפט הישראלי, אך לא הרבה יותר מזה. החלתו הכוללת על החברה הישראלית לא רק שאינה בת יישום, אלא היא ויתור על אופייה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל, שמערכת המשפט הינה אחד מעמודיו החשובים, אם לא המרכזי שבהם".
ולריה סייגלשיפר אומרת כי לפני הכל, החלת חוקי הלכה על המשפט הישראלי אינה שאלה של דת ומשפט, אלא של בחינת הסיבות למצב המתקיים כאן ועכשיו. הדיון בסוגיה, היא אומרת, הינו בראש ובראשונה דיון על האופן בו מתקבלות החלטות במדינת ישראל. "ההחלטה על העברת תחום האישות בישראל לידי המערכת ההלכתית, המקיימת אפליה בוטה נגד נשים", היא מסבירה, "הייתה החלטה שנבעה משיקולים פוליטיים, וכך גם ההחלטה המתמשכת להשאיר את המצב על-כנו". הבעיות מוכרות: מעמדן של נשים בתוך תהליך הגירושין נחות לאין ערוך מזה של גברים, התנאים בהם הן יכולות ליזום מוגבלים ביותר, והמערכת מעודדת את סחיטתן בידי בני זוגן. "אולם", מדגישה סייגלשיפר, "אפילו הבעייתיות הטמונה בהלכה היא במקרה זה משנית לבעייתיות הפוליטית; גם ההלכה, ועל כך נכתבו תלי תלים של מאמרים, מציעה פתרונות לרבים מקשיים אלו". סייגלשיפר נוקבת בשיקולים הפוליטיים כסיבה בשלה ממשיכה ההפליה להתקיים למרות היצע הפתרונות הזמינים, "מהוצאת התחום מהמערכת ההלכתית ועד לאימוץ פתרונות הלכתיים קיימים ומינוי דיינים המכירים בהם: כנראה שהמצב הנוכחי, בו תחום כל כך מרכזי בחיי האזרחים והאזרחיות של המדינה מנוהל על-ידי מערכת הלכתית שהינה בלתי שוויונית בעליל, לא נתפס בידי הישראלים כבלתי נסבל דיו מכדי לשלם את המחיר על שינויו. המחוקקים, דתיים וחילוניים כאחד, כמו גם החברה הישראלית הבוחרת בהם מבלי לדרוש תיקון מיידי של המצב, לא רואים בחופש האישה ובשוויון בין המינים נושאים חשובים דיים, והם מוכנים להקריבם כדי לא להתמודד עם ההשלכות הפוליטיות הכרוכות בכך". לפיכך, היא אומרת, העברת הדיון על מקומו של הדין ההלכתי בחוק הישראלי למישורים הדתיים והמשפטיים, "מסיטה אותו מהמקום בו, בישראל של היום, הוא צריך להתנהל, היינו המישור הפוליטי".
